בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
טורים אישיים 
אזעקה בבריכה 
 
 אזעקה בבריכה    צילום: עדה אופיר. צילום ביתי    
טורים אישיים |
 

עדה אופיר ישנה עם הבנות שלה במיטה. על החרדה שכולנו מרגישים כהורים

 
 
 
 
 
 
 
 
 

לפני שבוע וחצי זה תפס אותי בפעם הראשונה, האזעקה נשמעה בדיוק ברגע הכי פסטורלי ונעים שיש. ישבנו חבורת אמהות בבריכה, מסביב ילדים משתוללים, מקפצים משמחה. הרעש פילח את השלווה בעוצמה מצמררת, הבנו שזה הגיע גם אלינו.

 

האמהות שמסביבי קפצו ממקומן, התעשתו מהר. הילדות שלי מפוזרות, ואני הסתובבתי ורצתי ולא ידעתי מה קורה. בזווית העין ראיתי את אחת החברות צועדת עם חבורה של קטנטנות לעבר מקום מוגן, גם הקטנה שלי איתה. את הבכורה שלי, בת השבע לא מצאתי, חיפשתי אותה בין המולת האנשים, היא לא מתורגלת לסיטואציה וגם אני. הגוף שלי רעד, ומהגרון שלי נשמעה צווחה חזקה של אמא אבודה.

 

 
אזעקה בבריכה
 אזעקה בבריכה   צילום: עדה אופיר. צילום ביתי 
 
 

מזייפת ליד הילדים


היא נמצאה, חברה אחרת שדווקא כן הייתה מפוקסת, תפסה אותה תוך כדי ריצה ולקחה אותה למקום בטוח ואני חשבתי על איך אמא אחת במקרה חרום מתפקדת ואילו השנייה מתמוטטת.


הימים שלאחר מכן לא היו פשוטים יותר והם גם לא יהיו כאלו, לפחות עד שיהיה שקט. אחרי שבע וחצי שנים כאמא, הבנתי את החולשה ההורית שלי בזמן אזעקות ויירוט טילים, שמתי את הפחד בסדר עדיפות גבוה אל מול התנהגות הורית ראויה בזמן משבר.


בכל סדנה של הורות או כתבה בנושא, ההמלצות הן ברורות: לשדר רוגע וביטחון ליד הילדים, להסביר להם שהכל בסדר, לנסות ליצר שגרה רגילה תחת מעטפת המצב, כמובן לא להילחץ לידם כי הם מבינים, הם עלולים לספוג ולפחד. הפרשנות שלי לדברים היא מאוד פשוטה: אני כהורה, אמורה לעטוף על עצמי מסיכה מזויפת תוך מספר שניות בודדות מרגע שנשמעת אזעקה, לרוץ איתן לחדר מוגן תוך כדי שהגוף רועד, תוך כדי הבנה אמיתית של הסכנה שנשקפת להן ולסובבים אותנו, לחייך אליהן חיוך מזויף ולהבטיח להן שאנחנו מוגנות. אנחנו תחת מלחמה, גם אם קוראים לזה מבצע "צוק איתן". בפועל אנחנו במלחמה ויש לה השלכות.

 

 
אזעקה בבריכה
 אזעקה בבריכה   צילום: עדה אופיר. צילום ביתי 
 

ישנים באותה המיטה


נסיעות בתוך העיר הפכו להיות מחושבות מאוד, מוצאת את עצמי נוסעת ותוהה האם לקחת את המסלול הימני כי יהיה קל לעצור בצד או בשמאלי המהיר יותר. נסיעות מחוץ לעיר יצאו כרגע מהאופציה, בטח לא כשאני לבד איתן.


אנחנו ישנים יחד באותה מיטה כבר שבוע, מתרצים זאת בחגיגות החופש הגדול, מבטיחים לעצמנו שזה זמני, שמחר הן חוזרות לחדרים שלהן, אבל מתקשים להרפות. מצמידים אלינו חזק ויודעים שלא באמת נוכל להגן עליהן. יודעים שאנחנו עושים את כל הטעויות אבל מרגישים שזה בלתי נמנע.


הבנות שלי מבינות שאנחנו בתקופה לא פשוטה, הן לא קמות בבוקר בתחושה של חרדה, הן קצת יותר קרובות אלי מתמיד, אבל ביחד לומדים להתנהל בשגרה החדשה.


הטלוויזיה דלוקה רוב היום, החדשות ברקע, הבנות עברו לראות סרטים ותוכניות במחשב. אני מקשיבה לפרשנים, אלו אומרים בעד, האחרים מתנגדים אבל אני מבינה שאנחנו חיים במציאות לא פשוטה ואין דרך אחת נכונה, שאת ההשלכות של המעשים שלנו נדע רק בהמשך, שדפי ההיסטוריה נכתבים בזה הרגע. מבינה שבדרך יהיו עוד אבדות, שהמשימה לא פשוטה אבל עכשיו, אני בעיקר כאמא זקוקה לשקט, מתגעגעת לנסיעות ספונטניות, מאחלת שהבעיות הקשות שלנו יהיו המריבות הקטנות של הילדים והחששות איך להעביר את החופש הגדול.

 

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by