בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הנה אני באה? 

הנה אני באה?

 
 
גליה סיון

תהיות על רווקות בארץ קטנה, בקהילה קטנה, בה כולן מכירות את כולן. ירושלים או תל אביב, מה עדיף? לונדון, כמובן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בנות על קו ירושלים-תל אביב (תמונות: ASAP)
 בנות על קו ירושלים-תל אביב (תמונות: ASAP)   
המתח בין הרצינות היחסית של ירושלים לקלילות הבלתי נסבלת של תל אביב תמיד היה שם. בין אם את סטרייטית, דו-מינית או בחורה עם משאית, המעבר מעיר הבירה לעיר החטאים וחוזר חלילה, הוא טראומטי. מבלי להיכנס להסברים חברתיים-כלכליים-דמוגרפים מתישים, הבדיקה מה עדיף – להיות רווקה לסבית בתל אביב או בירושלים – תמיד נגמרת באנחת רווחה על זה שהחיים מחליטים בשבילנו: לא קל להיות לבד.
 

המינרווה כמיקרוקוסמוס

 
בעיר האפשרויות הלסביות הבלתי מוגבלות (ע"ע ת"א), אפשר לצאת למקום שיש בו "אנשים כמוך" בכל יום בשבוע. הליינים של הלנסקי, הבלוצ'י ורשפון מושכים אליהן מאות נשים, מגיל 16 ועד 50. המבחר, כמובן, מטעה. אם תצאי בכל יום במשך שבועיים, תראי את אותם הפרצופים. העובדה שלסביות לא מתרבות באותו קצב של הליינים היא מצערת, ולפעמים נמאס לכולנו לרקוד. בתחום הברים הטהורים המצב עגום: הקארפה דיאם סגר את שעריו עד להודעה חדשה והמינרווה, מקום מוזנח שזכה לתואר סליזי אך ורק כי הוא מוזנח, מביא את כולנו ללכלך עליו בכל פעם שאנחנו יוצאים ממנו.

העובדה היא שגדלנו על לכלוכים על המינרווה, כך חינכו אותנו ואנחנו לא מכירות אחרת. אולי כי לפעמים הגיע לה, אולי כי לפעמים הבטיחו לנו ולא קיימו, אולי כי אנחנו פלצניות, קוטריות, אולי כי פשוט יש לנו אופי מחורבן. תהא הסיבה אשר תהיה, להגיד מילה טובה על המינרווה הפך לסימן היכר של פרחות, פרובינציאליות שלא מכירות משהו אחר, או סתם בחורות שלא שמעו על הליין החדש של הלנסקי. אבל את מה שהמינרווה נותנת לרווקות תל אביביות בלילות של הרבה אלכוהול או סתם הרבה שעמום, אף אחד כבר לא ייקח ממנה.

רובנו נשבעות בכל פעם מחדש שלא נחזור אליה יותר, ואנחנו באמת לא חוזרות אליה יותר במשך שבוע לפחות. אף מקום לסבי אחר לא מעורר, בו זמנית, כל כך הרבה אנטגוניזם וחוסר ברירה גם יחד.
 

רווקה על החומה

ירושלים מוכיחה את התיאוריה שהשלם, לעתים, עולה על סכום חלקיו. חרדים קנאים, בני דודים עוינים, אסתטיקה עירונית על גבול הפיגור, דבר מזה לא מפריע לקסם של ירושלים לפעול גם על הבחורות הנוירוטיות ביותר. בעוד האינסטנט התל אביבי גורם לה להיות מנוכרת עד אימה, ירושלים מתנהלת בצורה רגועה ולבבית הרבה יותר. קשה לעמוד על הסיבה שבשלה יציאה בערב בירושלים שונה כל כך מיציאה בתל אביב, אך אפשר לסכם את זה במילה אחת, אווירה. בירושלים אין הרגשה של שוק, בתל אביב בכל יום יש הרגשה של מכירת סוף עונה.

אם את נראית טוב, נראית רע, באת לבד או ביחד, יש לך חבר בבית או חברה שבדיוק מחפשת חניה, המינרווה זה המקום הכי טוב בארץ לצאת ממנו עם סטוץ. הבאר העגול, האלכוהול הזול, המוזיקה הצ'יזית, הכל שם. כל מה שנשאר זה לבוא עם משפט פתיחה סביר ולתת לחושך לעשות את שלו. החושך, הבר העגול והמוזיקה המזעזעת הם גם סימני ההיכר של "השושן", בר הגייז היחיד בעיר הקודש. עד כאן נקודות הדמיון, השוני נמצא בפרטים הקטנים. זה מתחיל מהמחיר הזול יותר, ממשיך בשירות הנחמד יותר, ונגמר בזה שאת לא מרגישה כאילו את בעיצומה של עונת הציד. המבטים מעבר לבר פחות ממוקדים, השירותים נותנים הרגשה שאסלה היא אסלה היא אסלה, ולא מושב מזמוזים.

מצד שני, ירושלים צנועה יותר, קרובה יותר לעצמה. תל אביב חיה, בועטת, מהירה ולעתים מרגשת. השאלה מה בא קודם, הביצה או התרנגולת, האם הרגשת הניכור התל אביבית הופכת אותנו ציניות יותר, או שמא הגענו אליה ציניות מראש, אינה רלוונטית. השאלה היכן עדיף לחיות אינה נחלקת רק בין המכורות לתל אביב לאלה שלא מבינות למה היא קיימת. זוהי שאלה שאין לה פיתרון, אלא אם יש לך כסף להחזיק שני בתים בשתי ערים שונות. דפדוף מהיר באופציות הדייטים בשתי הערים מובילה, לרוב, למסקנה פשוטה: החיפוש אחר "משהו אחר" מאפיינת את תל אביב, רובריקת "המציאה" מצויה בעיקר בירושלים.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by