בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מאמי, איפה מיאמי? 

מאמי, איפה מיאמי?

 
 
גליה סיון

זיפים, שרוולים מקופלים, מוקסינים וצבעי פסטל רכים על שרירים מנופחים. הסדרה "מיאמי וייס" שינתה את פני האופנה העולמית. הימים השמחים ההם, מה נותר מהם היום?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מ-1984 ועד 1989, רשת NBC עשתה היסטוריה. "מיאמי וייס" הייתה סדרת המשטרה המצליחה ביותר בעשור הנונסנס. העריכה הקצבית, הפסקול העדכני והצילום הראוותני הפכה את מיאמי מעיר של פנסיונרים לעיר של כוכבים חטובים. גיבוריה הראשיים של הסדרה, סאני קרוקט בגילומו של דון ג'ונסון וריקו טאבס בגילומו של פיליפ מייקל תומס היו לאייקונים אופנתיים ולמודלים לחיקוי בכל מדינה בה שודרה הסדרה. איך זה קרה, ולמה קולין פארל, גיבור הגרסה הקולנועית החדשה של הסדרה, לא יגיע לעולם לקרסוליו הקוליות של דון ג'ונסון: מיאמי וייס, גרסת הורסאצ'ה.
 

פסטלים וזיפים

קולין פארל וג'יימי פוקס  ב"מיאמי וייס" (צילום: יח"צ)
 קולין פארל וג'יימי פוקס ב"מיאמי וייס" (צילום: יח"צ)   
כהכנה לאודישן, הפקת הסדרה שלחה את המועמדים לתפקידים הראשיים למארבים ליליים עם יחידת המוסר של משטרת מיאמי. דון ג'ונסון הגיע לאודישן להיבחן לתפקיד הבלש סוני קרוקט לאחר לילה חסר שינה ועמוס אקשן. הוא נראה עייף, השיער שלו הזדקר כאילו לא ראה פן מימיו, והוא לא הספיק להתגלח. מראה השוטר המחוספס קסם למפיקים, והוא נשכר מייד לעבודה.

קולין פארל, אירי חובב וויסקי, סיגריות ונשים שלא עושות לו סרטים בבוקר, גידל זקן ומבטא סביר בכדי להיכנס לנעליו הגדולות של ג'ונסון. אלה הוכיחו עצמן כגדולות מדי: הציניות הדקה, המצ'ואיזם הטראשי של ג'ונסון ותומס, העלילות המפותלות, ומעל הכל – האופנה המהפכנית של "מיאמי וייס" משנות ה-80, לא משתקפות כמעט בתסריט של הסרט החדש או בלבוש של פארל (סוני קרוקט הנוכחי) וג'יימי פוקס (ריקו טאבס החדש).
 
לא דון ג'ונסון. פארל
 לא דון ג'ונסון. פארל   
בסדרת הטלוויזיה ג'ונסון ותומס מעולם לא לבשו עניבות. הם נעלו מוקסינים ללא גרביים, וטי-שירטס בצבעי פסטל מתחת לז'קט ספורט, ששרווליו היו מקופלים תמיד.

עד "מיאמי וייס", המהוגנות הגברית דרשה עניבות, גרביים וצבעים סולידיים. קרוקט וטאבס לחמו בפשע בבגדים רפויים ומקומטים, בחולצות בצבעי ורוד בוהק וצהוב צעקני, אך תמיד הצליחו להראות אופנתיים יותר משלל הסרסורים וסוחרי הסמים אותם עצרו.

האופנה ששני השוטרים קידמו נראתה עד אז רק בתורים ללשכת האבטלה או במועדוני גייז בהם היה מקובל להרים את צווארון החולצה. האקדחים הגדולים שנשאו תפקדו כסמלים פאליים מפצים, כך שאיש מעולם לא חשד בקרוקט וטאבס בהתגפפות גם אחרי שעות העבודה.
 
 

ורסאצ'ה מגיע העירה

סאני וריקו המקוריים
 סאני וריקו המקוריים   
"לבשתי את הבגדים של מיאמי וייס הרבה לפני הסדרה. מלבד פגישה עם מלכת אנגליה, טי-שירט, ג'ינס וז'קט ספורט מתאימים לכל אירוע."
(דון ג'ונסון, הגבר והפסטל)

ג'יאני ורסאצ'ה, זכרו לברכה, הגיע למיאמי ב-1991. הוא גר בעיר עד שנורה למוות מחוץ לביתו, שש שנים בלבד לאחר מכן. עוד לפני כן, הוא הוזמן לעצב בגדים לסט של "מיאמי וייס" לצד מעצבי על רבים אחרים. ורסאצ'ה צוטט פעם כמי שאמר שהסדרה סימנה עבורו את התקופה הצבעונית ביותר בתולדות האופנה.

כנראה שאותה המחשבה עוברת מדי פעם בראשם של מספר מעצבי על אחרים, ביניהם ממשיכת דרכו של ג'יאני, דונטלה ורסאצ'ה, טומי הילפגיר, וארמאני. כך למשל רשת חנויות הכלבו הגדולה, מייסיס, השיקה מחלקה שלמה בשם "מיאמי וייס". במחלקה נמכרה האופנה הגברית-איטלקית של הסדרה לגברים נטולי אקדחים אך חמושים בכרטיס אשראי. חנויות ברחבי ארצות הברית התקשו לעמוד בדרישה הגוברת לז'קטים רחבים מפשתן בצבעים צעקניים, שעוצבו בין היתר על-ידי ורסא'צה והוגו בוס. הביקוש למכנסיים לבנים עלה פלאים ועניבות נזנחו לאנחות, יחד עם הגרביים. משקפי הריי-באן של ג'ונסון ותומס הפכו לאביזר חובה, והזיפים שלהם – לצו השעה.
 

שנות ה-2000 האפלות

הממ, קודר
 הממ, קודר   
"מיאמי וייס", גרסת קיץ 2006, משופעת במספר אלמנטים מנצחים שנכחו גם בגרסת הסדרה בשנות ה-80: מכוניות ספורט מהירות, סירות מרוץ מבריקות, נשים יפות, ילדים רעים, ושני שוטרים שעושים הכל כדי לחיות טוב ולהישאר בצד הנכון של המסילה.

העובדה היחידה שמעיבה על הרטרו, מלבד התסריט הקלוש וקולין פארל, הם הבגדים הלא-מלהיבים המרפדים את הסט. שכחו מהלבן הבוהק במכנסיים, מהורוד והלבנדר בז'קטים או ממוקסינים חסרי גרביים. פארל ופוקס הולכים על שחור, קצת כחול נייבי, שחור ואז חום. הם נראים יותר כמו הגברים של טרום-"מיאמי וייס" ומדגמנים בעיקר אופנת וול סטריט א-לה-ערס, מינוס העניבות. מייקל מן, ממפיקי הסדרה המקורית ובמאי הסרט הנוכחי, לא טורח להתנצל. הבגדים של "מיאמי וייס" המקורית, לטענתו, יצאו מהאופנה. בגרסה הקולנועית הנוכחית, קרוקט וטאבס הם שני בלשים שעושים עבודה מסוכנת ולא חייבים ללבוש ורוד כדי להוכיח את זה.
 
על אזרחי
 על אזרחי   
שנות ה-2000 מוכות הטרור, העוני וערוצי התקשורת ההמוניים שמשדרים טרור ועוני 24 שעות ביממה, מתאימות את האופנה לתקופה. אנחנו חיים בעולם אפל יותר, כהה יותר, או כך לפחות הוא משתקף לעינינו העייפות. שנות ה-80 הדיפו ריח של אופטימיות: או שקרה פחות, או שידענו פחות מה קורה. הורוד-סלמון והצהוב של ג'ונסון ושות' נראים היום תמימים, סמל לתקופה שמחה יותר. מטוסים שנכנסים במגדלים בניו יורק היו פעם חלק מסרט פעולה, לא מציאות מחרידה. שנות ה-80, עם השיער המנופח והאופנה הצעקנית, נראות בלתי מתאימות למורבידיות האופנתית, הצבועה בשחור, אפור וחום, של שנות ה-2000.

בהתאם לכך, פארל ופוקס שומרים על פרופיל אופנתי נמוך. הם לבושים כמו קברנים חתיכים, פולטים הגיגים עמוקים ללא זכר להומור של ג'ונסון ותומס, וכשהם יורים במישהו, הם לוקחים את זה ברצינות. ב"מיאמי וייס" המקורית הסגנון הצבעוני האפיל על התוכן האלים, והפך אותו למבדר. ב-2006 המוות כבר לא צבוע בצבעי פסטל, והדבר המבדר היחיד הוא המשחק של פארל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by