בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חפשו אותי בקובייה 

חפשו אותי בקובייה

 
 
גליה סיון

מנהלים שגוהרים, עובדים שמרעישים, וחוסר יכולת מוחלט לחטט באף בשלווה: הקובייה גורמת לכל עובד לתכנן ימי מחלה שנתיים מראש. למה זה רע, ולמה זה עדיין כאן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שקובית. לא יצירתי, לא פרטי ולא משמח (תמונה: ASAP)
 שקובית. לא יצירתי, לא פרטי ולא משמח (תמונה: ASAP)   
9,378 אנשים עובדים במשרה מלאה ב"גוגל", מנוע החיפוש הפופולרי ביותר בעולם, והמחשבה היחידה שעולה כשרואים את המשרדים של "גוגל", היא: למה אני לא עובד מספר 9,379? הבלוג של גוגל מספר כי לארי פייג' וסרגיי ברין, בעלי החברה, "דאגו יותר לזרימת האוויר בעת התכנון, מאשר לאסתטיקה". לא כל בוס, כפי שכל עובד יודע, דואג לזרימת האוויר, ובטח לא לאסתטיקה. אנחנו לא רגילים למרחבים במקום קוביות, זכוכיות במקום דיקט, לא זוכרים מה זה אוויר, פרטיות, או אינטראקציה בריאה עם ברכה ממשאבי אנוש. רוב המשרדים הגדולים בעולם, כולל אלה בארצנו הצפופה, מסתמכים על שיטת האופן-ספייס בשילוב קוביות אפורות ודוחות. מאיפה זה בא, ולמה זה מגיע לנו: האח הגדול מאחורי כל מהדק.

"חוסר שפיות מונוליתי"

רוברט פרופסט, הוגה שיטת הקוביות המשרדיות, נפטר בשנת 2000. לפני כל מוות, ובמיוחד של אנשים שעשו משהו מאוד רע, יש לפחות רגע אחד של חשבון נפש. אצל פרופסט הרגע הזה הגיע מעט לפני מותו, כאשר הודה שהקוביות שלו מהוות "חוסר שפיות מונוליתי". 30 שנה אחרי שהשתלטו על עולם המשרדים שלנו כמו מגיפה, ולאחר שלושה עשורים של השמצות מצד מעצבי פנים, עובדים מתוסכלים ובוסים מיואשים, הקוביות עדיין שולטות ביד רמה. לפי מגזין "פורצ'ון", הקובייה נמכרת יותר מכל עיצוב משרדי אחר – שלושה מיליארד דולר בשנה בארה"ב לבדה.

הרעיון מאחורי עיצוב הקובייה פשוט: אם תראה את העבודה פרושה לפניך על מדפים ושולחן ארוך, יש סיכוי שאולי גם תבצע אותה יום אחד. חזון נוסף כלל אינטראקציה עם עובדים נוספים באותו מרחב. לפני בוא הקובייה, העולם היה מחולק למשרדים סגורים, עם ארונות מסמכים שהסתירו את מה שפרופסט ביקש להוציא החוצה, ומחיצות בלתי חדירות בין עובד לעובד. הקובייה, לפי פרופסט לפחות, תצליח לפתור הן את בעיית העבודה שלא נעשית כי לא רואים אותה, והן את חוסר החלפת הרעיונות בין עובדים. חוץ מזה, חשבו ראשי התאגידים האמריקאיים, היא זולה בטירוף. וחוץ מזה, המשיכו בהגיג, היא תיתן לנו מושג על המון עובדים שעכשיו אין לנו מושג איך הם נראים. אז הקובייה הצליחה בגדול, "החלפת הרעיונות" התחלפה בחוסר פרטיות, ו"מושג על העובדים" התחלף בשליטה מטרידה על כל מעשיהם. קידמה? אולי, אבל מאוד קשה להוריד ככה פורנו.
 

אין כמו בבית

שמש? חלון? תשכחו מזה (תמונה: SXC)
 שמש? חלון? תשכחו מזה (תמונה: SXC)   
ייאמר לזכותו של פרופסט שכוונותיו המקוריות היו טובות, ונשענו על הנחות עבודה שכל מעצב, משנות ה-60 ועד היום, מסכים עמן לחלוטין. בחזון המקורי של הקובייה, החלל בין עובד לעובד היה גדול יותר, המדפים והשולחן שינו גובה בכדי לאפשר לעובדים לקום מדי פעם ולחלץ עצמות, והוא מעולם לא התכוון שהצבע של המשרד ינוע בין ירוק אברבנאלי לאפור מטמטם.

התפתחותה הטראגית של הקובייה בחיינו נובע מקמצנותם של הבוסים, לא פחות ולא יותר: מהעיצוב הצפוף עד אימה, ועד הצבעים הזולים ביותר, שהם במקרה גם חסרי ההשראה ביותר. הקובייה, שאמורה היתה להעלות את היצרנות של העובד, חונקת לו את הנשמה, ובדרך גם את הביצועים.

מחקרים משלושת העשורים האחרונים מסיקים חד משמעית שהאנשים היעילים ביותר כלל לא עובדים במשרדים, אלא בסביבת עבודה יצירתית הרבה יותר. לפי סטיוארט ברנד, בעל חברת ייעוץ לארגון משרדי המצוטט במאמר של "פורצ'ון", שתי החלופות ההגיוניות ביותר לקוביות, או למשרדים בכלל, הן עבודה מהבית, או עבודה במרחבים פתוחים במיוחד, כגון בתי קפה בעלי מרחב ויכולת התחברות לרשת.
 

פרטיות זה בשירותים

מי חשב שזו אווירת עבודה טובה? (תמונה: SXC)
 מי חשב שזו אווירת עבודה טובה? (תמונה: SXC)   
במחקר שהקיף למעלה משני עשורים, 13,000 עובדים ועשרות מקומות עבודה, נמצא כי ישנם שני מנבאים עיקריים ליעילות בעבודה. האחד הוא היכולת לבצע מטלות, ביחידות או בקבוצה, ללא הסחות דעת, כלומר - מבלי שאריק, המטרידן המיני המשרדי, יעבור מול הקובייה שלך ויחמיא לך שוב על המחשוף, בזמן שאת בשיחה עם לקוח חשוב שבדיוק מטריד אותך בטלפון. המנבא השני הוא אינטראקציות בלתי רשמיות עם עובדים אחרים.

הקובייה, על אף כל חסרונותיה, היא פתרון הביניים הפופולרי יותר בין המשרדים הסגורים שלא מאפשרים אינטראקציה תכופה, ובין האופן ספייס המוחלט, בו יושבים עובדים פשוטים עם מנכ"לים, כמו בחזון הסחות הדעת מהגיהינום. אפשר, עם זאת, להשקיע ולשכלל את השיטה הקיימת: אלה הם "חדרי-מלחמה" של ארבעה עד שמונה עובדים מאותו צוות, המוקפים בחללים דומים לעובדים אחרים.

במקום דיקטים מפרידים בצבעי מחלקה פנימית ג' באיכילוב, אפשר ללכת על מחיצות זכוכית גבוהות אטומות לרעש, בצירוף תריסים נאים לפרטיות במקרה הצורך. "חדרי מלחמה" מהסוג הזה עבדו מצוין בשביל מפתחי תוכנה ב"פורד", כשהסתבר שהם יעילים פי 2 מחבריהם, שהיו סגורים במשרדים פרטיים. אז לצעוק עד שמישהו למעלה ישמע: מה שטוב ל"פורד", טוב גם לנו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by