בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מספיק לי להיות "רק" אמא 

מספיק לי להיות "רק" אמא

 
 
ורד ברלל

אמא לשלושה שויתרה על קריירה נוצצת למען ההורות. מרב מספרת מה הוביל אותה לבחירה, איך הגיבה על כך הסביבה, כיצד היא מתמודדת עם בחירתה, וגם מספקת כמה טיפים לאמהות אחרות. איך היא עושה את זה?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרב מיליק היא אמא לשלושה ילדים: ניצן בת 6, איתן בן ארבע, ונעמי בת שנה ועשרה חודשים. עם מרב אין לי הכרות מוקדמת, אבל כמו שילדים בכל מקום בעולם מסתדרים ומדברים בשפת הילדים, נראה שגם לאמהות יש שפה משלהן. אנחנו מדברות בשפת האמהות, משוות קשיים וחוכמות של ילדינו, ודי מהר אני עומדת על טיבה של האשה שמאחורי האמא שמולי.

נדמה לי שמרב היא אמא מושלמת, לא בגלל שהיא ויתרה על קריירה נוצצת למען ההורות, וגם לא בגלל שהיא לא נשמעת כמו אחת שמשהו יצליח להרגיז אותה, ושהיא אי פעם צועקת על הילדים שלה. בעיני היא אמא מושלמת פשוט בגלל שכאדם היא דורשת מעצמה מקסימום.
 
בחרתי קודם כל להיות עם הילדים צילום: photo.com
 בחרתי קודם כל להיות עם הילדים צילום: photo.com   
אנחנו לא מכירות, ואולי אני חוטאת לאמת העיתונאית הדורשת תחקיר מעמיק לפני שאוכל להרשות לעצמי לצאת עם ניתוח אופי שכזה. אני לוקחת את הסיכון. נראה לי שרמת המודעות של מרב למצב שבו היא נמצאת, בלי לעשות לעצמה הנחות, ועם יכולת נדירה להסתכל לעצמה ישר בעיניים, הם גם מה שהופכים אותה לאדם שעומד מאחורי האמא שהיא.

מרב היא לא אמא במשרה חלקית, לא אמא כמקצוע ראשי, אלא אמא כהתמחות בלעדית.
אני כותבת שמרב מיליק "מתמחה בלהיות אמא", ולא בכדי לא כותבת בשום אופן שהיא עקרת בית. אי אפשר לכתוב על אשה ואמא כמו מיליק שהיא עקרת בית, היא אומנם אמא לא עובדת מחוץ לבית, אבל בשום אופן לא עקרת בית.

למליק יש תואר שני בניהול משאבי אנוש, ותואר ראשון בפסיכולוגיה. לפני שקיבלה על עצמה להיות אמא במשרה מלאה, הספיקה להיות מנהלת כח אדם בחברת הייטק. "כשניצן, הגדולה, נולדה עבדתי, ולמדתי לתואר שני בטכניון ניהול משאבי אנוש. החלטתי להתפטר מהעבודה, נשארתי עם לימודי התואר השני, ובנוסף תרגלתי, זה היה ממש מלא."

לאט ובהדרגה עם כל ילד השתחררה מרב ממחויבויות נוספות ופינתה עוד מזמנה לטובת הילדים "כשאיתן נולד, תרגלתי, אבל את התואר ממש משכתי. כשהקטנה נולדה פשוט פרשתי מהכל". אם זה היה תלוי בה, מודה מיליק, היא הייתה פורשת מהמרוץ עוד קודם, אבל בגלל שכבר החלה את התואר השני, היא המשיכה וסיימה.

מרב לא עוטפת דברים ומסתכלת על עצמה בעין חדה, היא מודה: "ההחלטה הזו היא לא רק בשביל הילדים. אני אומרת ביני לבין עצמי, וצוחקת על זה עם חברות קרובות - זו בטלנות עטופה באידיאולוגיה".

נכון, הבחירה הזו היא בראש ובראשונה כדי להיות עם הילדים, אבל "אני רוצה את זה גם לעצמי, קשה לי עם כל המרוץ הזה, ובחרתי במה שקל לי". יש נשים שעבורן להיות בבית כל היום עם הילדים זה קושי, מי כמוני שניסתה יודעת. למרב נעים להיות אמא טוטאלית, מאידך עם המרוץ בחוץ קשה לה יותר: "לא מתאים לי לקום כל בוקר בלחץ ולהיות במרוץ מטורף של
להספיק".
 

האם ההחלטה לוותר על קריירה היא זמנית?

"החלטתי שאני רוצה להיות איתם בבית. אם זה היה תלוי בי הייתי עושה את זה עוד קודם, בגלל התואר זה נדחה קצת".

לפני שבאופן סופי עזבה את הכול עוד ניסתה לעשות הסבה מקצועית נוספת למשהו שייתן לה עיסוק צדדי ולא יגזול את זמנה מהילדים. "במקביל לסוף התואר, כשכבר היה ברור שאני לא אחזור לעבוד במרוץ הזה, הלכתי גם ללמוד להיות יועצת הנקה. הנחתי שזו תהיה עבודה קלה שאפשר יהיה לשלב עם הילדים. אחר כך הבנתי שאין דבר כזה "איזי".

היום אני מתנדבת בארגון לה ל'צה. זה התנדבות, כי המרוץ לא מתאים לי. יכול להיות שפעם אני אעשה עוד דברים, אני לא רואה את עצמי בונה קריירה מפוארת לא רק בגלל הילדים, מה שאני אעשה יהיה קטן כי קודם כל לעצמי אני זקוקה לשקט. אני לא רוצה לחיות את החיים במרוץ ומתוך לחץ".

"חברה ואני דיברנו על איזו מוכרת בחנות ספרים שכשהילדים גדלו החליטה לצאת מהבית להיות מוכרת בחנות ספרים. חשבתי שדבר כזה יכול להתאים לי, בעתיד, אולי אם ארצה לצאת, אבל קריירה, ממש לא."

כיצד הסביבה מקבלת את העובדה שבחרת לא לעבוד?
"אין ספק שיש לחץ מהסביבה, זה עניין שלא ברור להם" מודה מרב. "למשל כשאני בקופה בסופר עם נעמי, הקופאית שואלת אותה 'למה לא הלכת לגן?'. היא מניחה שהיא חולה או משהו כזה, ולא כי היא בת שנה ועשרה חודשיים ואיתי בבית. האפשרות הזו לא עולה על הדעת. אם היא בבית כנראה שהיא חולה.

יש לי ידידה שהיא אמא עובדת במשרה מלאה פלוס, וקשה לה לתפוס את זה שאני בבית. בכל שיחה שלנו היא שואלת 'נו, עד מתי תישארי בבית?' כאילו שזה עניין זמני להיות אמא, כאילו שברור שאם את רוצה לממש את עצמך ואת הפוטנציאל שלך זה חייב להיעשות בדרך של קריירה".

אחרי הרהור היא מוסיפה: "אולי אני מעוררת בהם רגשי אשם, על כך שהם לא מספיק בבית עם הילדים. אנשים צריכים להצדיק את מה שהם עושים. התשובה שלי היא שטוב לי ככה, שזה מה שאני רוצה וזה מספיק לי. אני לא רוצה יותר כלום מהחיים, לא מתיישבת עם ההיגיון שלהם".

יש קושי ביחס של הסביבה. בחברה שבה מרב חיה ופועלת אין אף אחת שיושבת בבית. דרך ארגון לה לצ'ה, שבו היא מתנדבת, היא אומנם פגשה אמהות שיושבות בבית, אבל אלו דוגלות בחינוך בבית, ובכיוון שהיא לא לוקחת בו חלק ולא שותפה לו. גם זה סוג של קריירה.

אמא שלה וחמותה היו נשים עובדות תמיד, כך שההחלטה לשבת בבית כדי לגדל ילדים היא חריגה בסביבה שבה מרב חיה, של נשים אקדמאית, תחרותיות ועובדות. "אמא שלי לקחה בהתחלה מאוד קשה את ההחלטה הזו, היא לא הבינה את הקטע בהתחלה. היום היא כבר מבינה ועברה לקיצוניות השנייה," אומרת מרב בצחוק "היא לא מבינה איך עוד לא שלחתי את הקטנה לגן, ואומרת שהגיע הזמן כי אני צריכה קצת זמן לעצמי".

"לחמותי למשל, שהייתה תמיד אשה עובדת ואמא שנתנה הרבה לילדים שלה, קשה מאוד עם זה שאני לא מכניסה כסף. עקרונית זה נראה לה שערורייה שאדם שיכול לעבוד ולהרוויח בוחר שלא לעשות זאת"
 
 
"בעלי תומך בי ומפרגן לי" צילום: photo.com
 "בעלי תומך בי ומפרגן לי" צילום: photo.com   
מילא הסביבה, אבל החלטה שכזו היא החלטה משפחתית, איך בן הזוג קיבל את ההחלטה לעזוב את הקריירה בעצם לתמיד?

"לו לא הייתה עם זה בעיה מההתחלה. זו אני, שלקח לי זמן להבין שאם הוא מאפשר לי להישאר בבית הוא לא עושה לי טובה בזה. אלא בעצם ההישארות שלי בבית אני עושה לו טובה באותה מידה. יש שירותים רבים שאני מספקת מעצם זה שאני בבית.

זה שבמקרה של ילד חולה אין לו על הראש לחץ מי נשאר איתו בבית, כי זה ברור שאני. אם הוא צריך להישאר עוד שעה בעבודה זה בכלל לא מטריד אותו מבחינת ההתארגנות, ואם הוא רוצה לצאת לטיול אופניים, תמיד יש מי שיהיה עם הילדים. "לי לקח זמן להבין שגם אני יחידה יצרנית בבית". הוא מצידו, דווקא הרבה יותר מפרגן לה, ממה שהיא לעצמה. "הוא מפרגן לי לצאת כל ערב לחברה אם בא לי, כי הוא מבין שאני סגורה כל היום בבית".

היתרונות של אמא זמינה כל הזמן לילדים ברורים, מה החסרונות?

מרב ניחנה בגילוי לב ובמודעות עצמית גבוה ונוקבת, היא לא משלה את עצמה או מנסה לעטוף את ההחלטות שלה במילים גבוהות. "יש שני מינוסים עיקריים שמציקים לי" היא מונה: "אחד הוא ברמת העיקרון, כי אין לי בטחון כלכלי ואני תלויה בבן הזוג שלי. הבית הוא אומנם יחידה כלכלית אחת, אבל במקרה של אסון, ברמת התיאוריה, אני לא עצמאית כלכלית".

העניין השני שמפריע למרב נובע מהמודל האישי אותו היא מציגה לבנותיה: "מה הבנות שלי רואות? המודל שלהן זה אמא שיושבת בבית". רגע, אני עצרת אותה, בעצם את לא מאחלת לבנותיך את מה שאת רוצה לעצמך? "נהפוך הוא" מתקנת מרב. "אני מאחלת להן מכל ליבי, אבל לא רוצה שהן תחשובנה שזה מה שאשה חייבת לעשות. אני לא רוצה שהן תצאנה מנקודת הנחה שנשים צריכות לשבת בבית. אני רוצה שהן תדענה שיש להן בחירה, שתדענה שזו הבחירה שלי".

החששות האלה, מוצאות לעצמן ביטוי מוחשי בחיי היום יום: "יום אחד ניצן נכנסה הביתה ורצתה שאסביר לה משהו. הייתי עסוקה, ולכן לא התפניתי אליה מיד. אז היא אמרה - לא חשוב, אני אשאל את אבא, אבא יודע, את יודעת לעשות ילדים. זה הפריע לי, ומיד טרחתי להסביר לה, שאני יודעת הרבה דברים ושפשוט הייתי עסוקה, שיש דברים שאני יודעת גם יותר מאבא.

"אני טורחת להגיד להן מידי פעם ולהראות להן שיש דברים רבים שיכולתי לעשות. הן יודעות שאני בבית כי בחרתי, וחשוב לי שהן תדענה שזה עניין של בחירה". אז מצד אחד יש את החששות של איזה מסר מעבירים לילדים בכלל ולבנות בפרט, מאידך, אותה ילדה גם ידעה לחזור יום אחד מהגן ולהגיד למרב: "אמא, נכון שאבא רק עובד, אבל את עושה את העבודה הכי חשובה כי את מגדלת אותנו?"

בכל זאת, גם אם מאוד רוצים, איך אפשר להסתדר כיום במשפחה עם שלושה ילדים ומשכורת אחת?

"בעלי עובד בהייטק. הוא מרוויח בסדר. אנחנו רחוקים מלהיות מיליונרים, אבל מסתדרים".
בעצם, מרב מפרטת, הכול זה עניין של סדר עדיפויות. "אנחנו אנשים צנועים, יש לנו דירה שלנו, ואנחנו לא נעזרים בהורים. נכון, שכשבא לי לקנות בגדים חדשים אני מוותרת, ואנחנו לא נוסעים כל שנה לחו"ל כמו שאולי היינו עושים לו עבדתי, אבל בסדר העדיפויות שלי אני מעדיפה את היום יום על פני פעם ב.. חו"ל או הצגה".

כיצד דמיינת לעצמך את ההורות שלך לפני שנעשית אמא?

"דומה למה שהיא. היה לי ברור שזה יהיה הכול בשבילי, והתחושה הזו לא הפתיעה אותי.
לא חשבתי אז שלא אעבוד כי כולם סביבי עבדו, לא חשבתי שזה אפשרי. עם הגדולה הייתי בבית 8 חודשים עד שחזרתי, ואני זוכרת את עצמי הולכת לטכניון שניצן בת 8 חודשים ומסבירה לחמותי - אבל ילדים צריכים להיות עם אמא שלהם.
 
כיצד התנהלה המציאות ביחס לדמיון?
למרות שבראש מההתחלה מרב ידעה שהיא רוצה להיות אמא כל הזמן, השינוי הפיזי נעשה בהדרגה. "את הגדולה הכנסתי למשפחתון כשחזרתי, את האמצעי הייתי משאירה אצל הסבתות כשהלכתי לאוניברסיטה, ועם הקטנה נשארתי רק אני.

אני צוחקת ואומרת שאת הרביעי אני כנראה אשאיר בבטן, בהתחשב בתהליך שכל פעם משאיר אותי איתם יותר ויותר. כי להיות איתם יותר ממה שאנחנו עכשיו כבר אי אפשר". מרב טוענת שתמיד חשבה שהדבר הנכון הוא להישאר עם הילדים. מה שלקח זמן היה להבין שבחברה בה היא חיה וברמת הציפיות ממנה זה בכל זאת אפשרי.

"אני מסתובבת עם תחושה שכל הזמן אני צריכה להסביר את עצמי, כי זה נראה מוזר לסביבה. אין לי שום רגשי אשם ביחס להורות שלי, פה ושם נקודתית יש מקומות בהם אולי אני תוהה אם הייתי צריכה לנהוג אחרת, אבל בגדול שום רגשי אשם על מה שאני נותנת לילדים, כמה הם מקבלים והאם זה נכון. אני כן תוהה לפעמים לגבי עצמי".

איך מתנהל או התנהל סדר היום שלך?
"היום שלנו מתנהל רגוע, זה מה שחשוב. בעצם אין יום קבוע, זה היתרון הגדול של מרב. "בבוקר אני לוקחת את הילדים לגן, אחר כך נעמי ואני הולכות לסופר, או מכינות צהריים או הולכות לגן שעשועים, הכול פתוח. אחר כך אנחנו אוספות אותם מהגנים, אוכלים צהריים ואחר הצהריים יש חברים, חוגים, סבתא. זהו, היום עובר מהר מאוד"

חשוב למרב שההתארגנות בבוקר תהיה רגועה, שהדברים יעשו על מי מנוחות ובלי מרוץ מטורף 'להספיק'. "הילדים שלי קמים ומתארגנים מאוד נעים בבוקר, אין לחץ כי אני לא צריכה להגיע בזמן לעבודה, ולא אחת ניצן מגיעה לגן מאוחר בגללי. לא אכפת לי שהיא תגיע לגן גם בעשר, היא כבר בגן חובה ומעירים לה ששנה הבאה כתה א', אני צוחקת איתה שכשאני הייתי קטנה, אמא שלי הייתה מאחרת בגללי לעבודה, והיום היא מאחרת לגן בגלל אמא שלה, אני רוצה שהבקר שלהם יהיה נעם ובלי מתח".

מה הייתה נקודת המפנה בהורות שלך?
זה היה עניין מאוד הדרגתי, חיפשתי להחליף קריירה אחת באחרת. האמת היא שאף פעם לא רציתי ממש קריירה. רציתי עיסוק נוסף לצד ההורות, שתהיה עבודה כי לא חשבתי שאפשר בלי. כשלמדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה וכולם היו נורא לחוצים להוציא ממוצעים גבוהים כדי להתקבל לתואר שני, אני זוכרת שהיה לי קשה עם זה. לקח לי זמן להבין שאני לא שאפתנית.

גיליתי שזה מוציא ממני דברים לא נעימים, והלחץ והשאפתנות לא עושה לי טוב. הרבה שנים הסתובבתי עם חלום לעיסוק מסוים, ודווקא הייתי בדרך אליו - לעסוק במשאבי אנוש. ואז איפשהו בדרך הבנתי שזה לא החלום שלי, שציפו ממני למלא תפקיד ולממש פוטנציאל מסוים, ושזה בעצם לא באמת מה שאני רוצה לעשות, אלא מה שאימצתי לעצמי כמסר מהחברה".

כיצד את מתנהלת מאז?
"מרגע שהבנתי באמת מה אני רוצה הייתי צריכה לעבוד על עצמי שזה בסדר לרצות משהו אחר, שיש לי ערך מוסף גם אם אני נשארת בבית, ולהיות שלמה עם מה שאני".

מרב מחזיקה עוזרת. "שלא תחשבי שזה שאני בבית אומר שהבית מדוגם למסדר המפקד. אני ממש לא אוהבת לסדר ולנקות ואני גם לא בשלנית גורמה. נשארתי בבית כדי להיות עם הילדים, לא כדי להיות עקרת בית. עקרת בית דואגת לבית, זה לא אני, אני מקדישה את כל הזמן לילדים".

כשהחיים הם פשרה, כיצד משלבים בה הורות?
"אין אצלי פשרות בהורות. הפשרות הן קודם כל פיננסיות. אני חיה יותר צנוע כדי לאפשר לעצמי את היום יום הזה. חוץ מזה אני פחות מידי לעצמי, אני לא אוהבת לעשות דברים מען עצמי בלי הילדים. שמתי לב שאמהות שיוצאות בכל יום 9 שעות לעבודה, יותר קל להן לקחת את השעה העשירית, אז הן ממשיכות עוד שעה מהעבודה לחדר כושר למשל. אני מאוד מתקשה להשאיר את הילדים שלי עם כל אחד שהוא לא אני.

יותר קשה לי לשחרר, והפשרה היא לוותר על דברים שדורשים זמן לעצמי. חוץ מגנים מעולם אף אחד לא שמר עליהם בתשלום. אם צריך אז חמותי, אמא שלי, או אחותי שומרות עליהם, ולכן התחושה שלי היא שאני מבקשת 'טובה', ואם אני לא חייבת, אני מעדיפה לא לבקש. במיוחד לא כדי ללכת למשהו עבורי שגם עולה כסף בשעה שאני לא מכניסה. לכן אני למשל מוותרת על ללכת לעשות ספורט. למרות שזה משהו שאני רוצה, אני דוחה את זה בינתיים"
 
על הילדים ללמוד להעסיק את עצמם צילום: photo.com
 על הילדים ללמוד להעסיק את עצמם צילום: photo.com   
מה לדעתך עוזר לך לצוף מעל המים, או במילים אחרות - כמה טיפים ללוליינית מתחילה בקרקס האמהות?

"הבעיה הגדולה בלהישאר בבית היא השגרה, אז אני קמה כל בוקר ועושה מה שאני רוצה, לא דופקת חשבון לאף אחד." הטיפ העיקרי שמיליק מבקשת להעביר להורים אחרים הוא: "חשוב לי לא לבדר את הילדים שלי. אני לא יוזמת כלום, הם מפעילים אותי. שלא תטעי, אני איתם כל הזמן, אבל אני לא מחפשת כל הזמן להעסיק אותם. ילדים צריכים ללמוד להעסיק את עצמם".

אני באמת מופתעת כיצד לכל אורך השיחה הארוכה שלנו נעמי, בת פחות משנתיים, לא מתפרצת, לא בוכה, ולא מבקשת תשומת לב. בזמן שאנחנו משוחחות בנחת, נעמי הוציאה חצי מהכלים במטבח וערכה לעצמה תזמורת כלי מטבח בסלון, לבד ומיוזמתה. אני מתפעלת ביני לביני מכושר הריכוז של הקטנה ומציינת זאת באוזני מרב.

"הם מפעילים את עצמם, ואותי, אבל אני לא יוזמת. גיליתי שבמרדף של הורים לדאוג כל הזמן שהילד יהיה עסוק, הילדים מאבדים את היכולת לגלות לבד, להעסיק את עצמם, ולהפעיל דמיון. אני שם תמיד, אבל אני לא צוות הווי ובידור, או קצינת חוויה של הילדים שלי".

מרב כהרגלה לא מחפשת לעטוף הכול באידיאולוגיה חריפה: "האמת, בהתחלה פשט לא היה לי כוח כל הזמן להעסיק אותם, אבל תוך כדי ראיתי שכשאני לא מעסיקה אותם הם מעסיקים יפה מאוד אחד את השני ולא ממש צריכים אותי. ראיתי שהם מגיעים לבד עם רעיונות ושיתוף פעולה נפלא בלעדי.

זה חשוב, כי פתאום זה מוריד מהלחץ כשהורים מבינים שהם לא צריכים כל הזמן למלא לילדים שלהם את הזמן. לא צריך לרוץ אחריהם עם פעילויות אין סופיות, זה נכון גם לגבי כל המרתון הזה של הצגות, פעילויות וכו'. הנה הייתה עכשיו חופשת חנוכה והילדים שלי לא עשו כלום. הכוונה ב"כלום" הא בהפעלה יזומה, כמו הצגות, פסטיגלים, ודברים כאלה. אבל טיילנו המון, עשינו המון דברים בבית.

ראיתי את זה לאחרונה כאשר התארחנו, נעמי ואני אצל ילד בן שנה וחצי. כל חמש דקות אמא שלו הוציאה עוד משחק ועוד משחק. הוא בכלל לא הספיק לשחק, ואני תוהה בשביל מה, אם הוא ירצה הוא ייקח לבד. אלא שילד שגדל כך בחיים לא ייקח לבד, כי הוא רגיל שנותנים לו כל הזמן, ואם רגע אחד האמא תהיה עסוקה ולא תוכל להתפנות אליו הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו."

בהקשר הזה של רגשות אשם, ותחושת הרוגע שמרב מעבירה: "זה ממש בסדר להגיד לילד - תעסיק את עצמך, כי עכשיו אני עסוקה. אפילו כשאת אמא שנמצאת בבית ולא עובדת במשרה בכירה, מוסיפה מרב.

"אני מרגישה שהרבה אמהות, במיוחד כשהילדים צפופים בגיל, מפתחות רגשי אשמה סביב זה שפתאום הם לא מעניקים מספיק זמן לגדול, או שלקחו לו את הבכורה. אני חושבת באמת ובתמים שכל אח הוא מתנה, אולי בגלל שהחברה הכי טובה שלי היא אחותי. אני באמת מאמינה שכל ילד נוסף במשפחה מוסיף לה הרבה, את זה אני משדרת, ולכן ככה הם מקבלים את זה. אמהות שהעניקו לילד שלהן אח עשו לו טוב. ברגע שבאמת נאמין בזה נשדר את זה, וגם הילד ירגיש מאושר ולא מקופח".

עכשיו נותר לי לתהות, בכנות - איך היא עושה את זה? איך היא יכולה לקום כל היום ולראות אנשים בגובה של פחות ממטר ולהישאר כל כך שלווה כל היום. איך זה שהיא לא מחפשת לברוח לעבודה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by