בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
חדשות התיירות 
הורג אותנו ברכות 

הורג אותנו ברכות

 
חדשות התיירות |
 
ריקי בלוז

יודע לשגע, לתבוע, להתיש ואז להתלונן עוד קצת: עם סיום החג הארוך בתולדותינו, קווים לדמותו של הנוסע הישראלי, מאחת שיודעת. יומנה של דיילת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מבחוץ זה נראה פסטורלי. מבט מלמעלה על הכאוס (תמונה: FLICKR, cboone)
 מבחוץ זה נראה פסטורלי. מבט מלמעלה על הכאוס (תמונה: FLICKR, cboone)   
בסופו של הפסח וחופש הפסח, לאחר חזרתם של מאות אלפי ישראלים בטיסות שכר, צ'רטר וכל מה שביניהן, מצאתי לנכון לספר לכם את ההגדה שלי - ההגדה של דיילת האוויר.
 

החזרה לרחם

חושב שהכל מגיע לו, ולפעמים לוקח בכוח (ASAP)
 חושב שהכל מגיע לו, ולפעמים לוקח בכוח (ASAP)   
בתום כמעט שלוש שנים בתפקיד באחת מחברות התעופה בארץ, היו רגעים כה רבים ששקלתי לעבור לגור בחו"ל. הרבה מילים ניתן לומר על הנוסע הישראלי. ראשית, ראוי לציין שהוא רב גוני, בדרישות שלו, כמובן. שנית, הוא נוטה לסבול מחוסר בשלות רגשית, או כמו שנהגה לומר א', אחת ממנהלות השירות בטיסה, "כשהנוסע עולה למטוס הוא מיד חוזר אל ימי ילדותו וחייבים לקחת את זה בחשבון".

יחד עם זאת, חייבים גם מילה אחת טובה: הנוסע הישראלי יודע להחמיא. זה קורה בערך באותה המידה שבה הוא מתלונן וחבל שזה מגיע רק אחרי שהוא התיש את הדיילת. אז נכון, אני עושה כאן הכללה קשה וחוטאת ללא מעט נוסעים מקסימים, אבל גם לא כל הדוגמניות יוצאות עם מיליונרים וסובלות מאנורקסיה. אגב, למי מכם שתוהה, זה לא ממש משנה באיזו מחלקה הנוסע יושב ומהו עיסוקו. התובענות טבועה בכל בני ישראל.
 

הטרטור כתרבות

כולנו היינו בגולני, כולנו שותים ללא הפסקה (ASAP)
 כולנו היינו בגולני, כולנו שותים ללא הפסקה (ASAP)   
סדרת הדרישות מתחילה עוד בשלב העלייה למטוס. האמת, היא מתחילה עוד הרבה לפני כן, אבל זה כבר עסקן של דיילות הקרקע. מסתבר שהאותיות הקטנות באנגלית, אלה שמציינות את מספר המושב, הן בגדר המלצה בלבד. הנוסע הישראלי לא אוהב לשבת היכן ששיבצו אותו. זהו השלב שבו כל דיילת מפליגה על כנפי הנוסטלגיה חזרה לימי משחק הכיסאות. כמעט בכל טיסה יהיה את השמן בן ה-60 שסובל מקוצר הנשימה שיתעקש לשבת בשורה של יציאת החירום, את הילדה שחייבת חלון, את ההוא שחייב שלישיית מושבים בגלל הברך, ואת ההיא שחייבת כסא במעבר. ואם אנחנו עדיין בשלב ההכנות שלפני ההמראה, כדאי שתדעו שאם אתם בכל זאת מתעקשים לאחסן את בקבוקי הוודקה השבירים בתאים מעל לראשיכם, הם עלולים ליפול עליכם בדיוק כמו על הצוות.

עשר דקות חולפות והקבינה נמצאת בגובה של 10,000 רגל. כשניתן האות לשחרר את חגורות הבטיחות צוות הדיילים אץ למטבח לחמם את החביתות. תופעה מעניינת מתרחשת בזמן חלוקת האוכל. הנוסע הישראלי, זה שבדרך כלל מחסל לאפה שלמה באווזי תוך 30 שניות ויוצא מרוצה, הופך פתאום לאיש העולם הגדול, עתיר גינונים ובעל טעם קולינארי משובח. "סליחה, אפשר לחזור עם הקפה בעוד מספר דקות? עוד לא הגעתי לשלב הקינוח", "האם החביתה טוגנה בשמן זית?", " האם יש חלב סויה? "אז לפחות סוכר חום?". בנוסף, הנוסע הישראלי סיגל לעצמו משמעת שתייה קפדנית. הוא שותה המון, קודם כל כדי לא להתייבש (כולנו היינו בגולני), ושנית כי זה בחינם.
 
 

מעשה בנוסע שלא התאפק

מה נחה מה. תביאי עוד בוטנים (תמונה: FLICKR, birdw0rks)
 מה נחה מה. תביאי עוד בוטנים (תמונה: FLICKR, birdw0rks)   
בשעה טובה הצוות מכין קבינה לנחיתה. האוזניות נאספות, ערסלי התינוקות חוזרים למקומם המאובטח, הדיילים בודקים שהנוסעים חגורים והקברניט מבקש גם מאיתנו לשבת. מתחילים להנמיך. הגלגלים כמעט נוגעים בקרקע. עוד שתי דקות ומנהל השירות בטיסה יפעיל את מערכת השמע וכולנו נמחא כפיים לצלילי – כמה טוב שבאת הביתה, אבל רגע, עוד לא, יש פה נוסע שחייב ללכת לשירותים.
"דווקא עכשיו?" אני שואלת.
"חייב, ממש דחוף!" הוא עונה.
"אי אפשר להתאפק? זה מסוכן!", אני מנסה את הגישה החינוכית.
"חייב, פשוט חייב", הוא ממלמל בדרכו לשירותים.

כמו בתיבת נוח, זוגות-זוגות עוזבים הנוסעים את המטוס. בדרך החוצה אני שומעת את התפלאותם מערימות הלכלוך שמציפות את הקבינה. "הייזל", אומרת גרטל, "ראית איך המטוס נראה?"
"יעלי", אומר איש העסקים המכובד לאשתו הצפונית, "ראית איזו זוהמה?"
"אחי, שופו איזה קרחנה המטוס נראה", אומר בעל הרסטות לחברו.
ולי לא נותר אלא לתהות מי לכלך את המטוס. כנראה שאני.
 

הטוב, הרע והיהודי-אמריקאי

חופן הקיטורים שלי על הנוסע הישראלי יתכן ונשמעים קטנוניים, אלא אם כן עוצרים לרגע ומבינים שאי אפשר להפריד בין הנוסע הישראלי לבין הישראלי באשר הוא. הנוסע הישראלי הוא בעצם הקונה הישראלי בסופר מרקט, הצופה הישראלי במשחק הכדורגל, אותו אחד שעומד בתור בבנק וזה שמטייל כרגע בהודו ונפאל ולמגינת ליבו של משרד התיירות משמש על תקן השגריר שלנו בחו"ל.

לא מעודד במיוחד, נכון? לכן בטח תופתעו לשמוע שלמרות הכל אני מעדיפה את הנוסע הישראלי על פני זה האמריקאי (ויש לדייק ולומר היהודי- אמריקאי). אחרי שעם הישראלי כבר למדתי להתמודד, הגיע האמריקאי שפיתח טכניקת התשה קטלנית העונה לשם - "הרוג את הדיילת ברכות". הוא ירצה את הכל בדיוק כמו שהוא רגיל ואוהב, והוא גם יקבל את שחשקה נפשו. הקושי עם היהודי האמריקאי נובע דווקא מנימוסיו. הוא מבקש כל כך יפה וכל אחת מאלף בקשותיו מלווה תמיד בחיוך ואינספור תודות והתנצלויות, כך שלא נותרת ברירה אלא למלא אחר מבוקשו ולחייך אליו בחזרה וזה, רבותיי, קשה יותר מסתם לזרוק את המגש על השולחן.

היהודי הצרפתי, לעומת זאת, זאת כבר אופרה אחרת. הוא אומנם לבוש בהידור רב וניחוחות השאנל 5 בו הוא משתמש ממלאים את תא הנוסעים בארומה, אבל אם אפשר לא להחליף חיתולים באמצע הקבינה בדיוק בזמן בו הדיילת שואלת אם תעדיפו בלינצ'ס או חביתה, זה יהיה נהדר. ויחד עם זאת, קשה לכעוס על תושבי השאנז אליזה, אחרי הכל הם מעדיפים לבלות את החופשות שלהם בנתניה במקום ברביירה הצרפתית.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by