בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
החיים בלעדיו 

החיים בלעדיו

 
 
יפית בן-נון

שנתיים וחצי עברו מאז שמשה אלמליח נהרג והשאיר אחריו את אושרית עם שלושה ילדים. איך מתמודדת אמא עם האובדן הגדול ומה קורה עם הילדים? סיפורה של משפחה עם חלל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
משה אלמליח ז"ל נהרג בציר פילדלפי ב-2004
 משה אלמליח ז"ל נהרג בציר פילדלפי ב-2004   
משה אלמליח היה בן 34 כשנפל בקרב בציר פילדלפי, ב-21 באוקטובר 2004. משה נהרג מפיצוץ מטען חבלה שהכיל 70 ק"ג חומר נפץ, בעת שחשף מנהרה בציר. הוא השאיר אחריו את אושרית עם שלושה ילדים קטנים.

"הרגשתי שנגמרו לי החיים, התמלאתי כעס גדול ותסכול עצום על שנשארתי לבד עם שלושת הילדים שלנו". מספרת אושרית אלמליח, אם לשלושה ילדים בגילאי 4 וחצי, 8 ו-11, את היום הזה היא לא תשכח לעולם. גם הם לא.

"אני זוכרת שהגענו הביתה, הילדים ואני, ניסיתי להתקשר למשה, אבל הוא שוב לא ענה לי. הרגשתי שקרה משהו נורא, עוד לפני שהחיילים מקצין העיר הגיעו, הבנתי שמשה נהרג, משה מת. אף פעם לא קרה שהוא לא ענה לי, הוא תמיד דאג ליידע אותי בכל דבר, זה לא היה הגיוני שהוא לא ענה כל היום. ואז הם הגיעו, "המבשרים", אני זוכרת ששתי שניות לפני שנקשו בדלת, הרגשתי שזה נגמר. הבן שלי הגדול פתח, הוא אמר: "אמא, יש חיילים בדלת", אני זוכרת שצרחתי: "תסגור אני לא רוצה לשמוע אותם", אבל הם לא נתנו לו לסגור את הדלת, הם נכנסו פנימה עם הבשורה הכי נוראית שקיבלתי בחיי. מכאן כבר השתלשלו העניינים, הצרחות, הבכי, הכאב, הכל נראה כמו חלום רע ובלתי נתפס. הילדים היו איתי, הם זוכרים הכל. דברים שקשה לי לשחרר, הבת הקטנה שלי זוכרת. אני מאמינה שזה ילווה אותנו לכל החיים, זה דבר שמשאיר חותם, אי אפשר להשתחרר מזה באמת".
 

בזכות הילדים

 
"אני חיה בזכות הילדים" מסבירה אושרית, מנסה להסוות את הרעד בקולה ולעצור את הדמעות, אך לבסוף נשברת, עוצרת לרגע וממשיכה, "בזכות הקטנה חזרתי לחיים, היא החזירה אותי חזרה למרתון החיים. בגללה הייתי חייבת לקום כל בוקר, להלביש, לארגן, להאכיל. השאלות הרבות שלה, והרצון העז להחזיר אליה חזרה את אמא שהכירה, הצליחו להחזיר אותי אט אט למסלול החיים. אחרי שלושה חודשים בהם התכסיתי בשמיכות מעל הראש, והייתי בתוך הדכדוך העמוק של עצמי, הבן הגדול שלי בא ואמר: 'תראי אמא, הכול טוב ויפה, אבל אני רוצה אותך, אני צריך אותך, אמנם איבדתי אבא, אבל אני לא רוצה גם לאבד את אמא שלי.' אני זוכרת שהשנייה הזאת בעצם, עשתה את כל המהפך, בשנייה הזאת החלטתי שאני חוזרת למשחק החיים בחזרה".

אושרית בוררת את מילותיה בקפידה, לא סתם בחרה במילה 'משחק', "יש הרבה צביעות, המון חיוכים מזויפים ותסכול, אבל כשזה נוגע לילדים, הכל היה מאוד אמיתי. חייכתי בשבילם, אכלתי בשבילם, שתיתי בשבילם וכל מה שעשיתי מסביב, היה בשבילם. הם בעצם עזרו לי לחזור בחזרה למסלול החיים. למרות הכעס הגדול שלי בהתחלה, על כך שנשארתי לבד עם הילדים, למרות כל הצער והכאב, הייתי חייבת להתמודד. הילדים מבינים שאבא כבר לא יחזור, אבל כמו ילדים, הם מחייכים, צוחקים, משחקים, ואת נמצאת בעולם שאת לא מבינה מי נגד מי ומה בעצם הכי נכון ובזכותם, רק בזכותם, הצלחתי לחזור ולחיות שוב".
 

בזכות עצמה

אושרית היא אשה צנועה, מנסה להחזיר את משפחתה לציר החיים הנורמליים, "כמעט שנתיים וחצי אחרי המקרה, הילדים בריאים טפו טפו טפו, בלי טיפול פסיכולוגי. אני כל הזמן עם היד על הדופק, כי אני כזאת, שוקלת ומודדת כל דבר, נותנת לדברים להתפתח, לא מטאטאת מתחת לשטיח, אלא מתמודדת איתם. אני משתדלת לא להראות לילדים שאנחנו שונים משאר המשפחות, זה שמשה נהרג לא אומר שהפכנו שונים, אנחנו שונים בתוך הבית אבל לא מחוצה לו, לא מעבר לזה. בהתחלה דיברנו הרבה על מה שקרה, היום משה מוזכר בעיקר בחוויות שעברנו ביחד ובבדיחות שהיה מספר לנו. היום אנחנו מתעסקים בהנצחתו בדרך שלו, ההומוריסטית. הוא היה מצחיק, אז אנחנו משתדלים לעלות אותו בחוויות שהוא השאיר בנו, במזכרות הקטנות האלה, בבדיחות שהיו מאופיינות רק לו. אנחנו לפחות משתדלים".
 
 

החיים בלעדיו

שאלתי את אושרית על החיים בלי משה ועל ההתמודדות עם האובדן כאם. המילים פרצו מפיה, כאילו חיכו להאמר, "הוא חסר לנו בכל סוף שבוע, בעיקר בשישי שבת אני מרגישה את החיסרון הגדול בבית, את החלל שהוא השאיר אחריו. ההתמודדות שלי ביום-יום קשה בכל יום מחדש, לא רק בדברים הגדולים, גם בדברים הקטנים ובעיקר בהם, הקושי גדול עוד יותר. הרצון להיות עם בן הזוג, לחלוק איתו את מה שקורה לנו בכל יום, הילדים גדלים והוא מפספס את כל תהליך ההתבגרות שלהם וזה כואב, הוא חסר בכל דבר שקורה לנו כמשפחה. השאיר חלל גדול והלך.

הבוקר למשל, הבת שלי החליטה שהיא לא רוצה ללכת לגן, צרחתי והתעצבנתי, ואז חשבתי, אם הוא היה פה עכשיו, הוא בטח היה מרגיע אותי ומטפל בסטואציה בדרכו שלו. אני מתייעצת איתו כאילו הוא נמצא פה, למרות שאני יודעת שלא. אם הוא היה כאן, הוא היה מאזן את הכוחות, עוזר לי עם הילדים ובעיקר נמצא פה איתי. לפעמים אני מאוד כועסת, כי אני חייבת להתמודד עם הדברים לבד, וכל הזמן חושבת מה משה היה עושה אם הוא היה כאן?

שלושה ילדים, כל אחד בגיל שלו, כל אחד מהם נמצא בשלב מאוד קריטי בחיים שלו. ההתמודדות מאוד קשה, מאוד אינטנסיבית, ואני צריכה להיות כל הזמן עם יד על הדופק, לוודא שהכל בסדר, שכולם בסדר ולפעמים אני חושבת שאני בסך הכל רק בן אדם, כמה אפשר עוד להתמודד? בא לי לבעוט בהכל, לצרוח וללכת, לא להתמודד, להברוח. אבל אני לא יכולה, אלו הילדים שלי ואני מאמינה שכך משה היה רוצה לגדל אותם, ואני משתדלת לעשות את זה עכשיו, עם כל הקשיים. לא קל בכלל, אבל אלה החיים וצריך להתמודד איתם, אי אפשר לברוח מהמציאות, זו המציאות שנכפתה עליי ועם המציאות הזאת אני אנצח, ככה החלטתי וכך יהיה".
 

בוחרת בחיים

אושרית בחרה בחיים, "בחרתי לחיות כי יש לי פה שלושה ילדים שזקוקים לי. בהתחלה חייתי רק בשבילם ולמענם, אבל בשנה האחרונה החלטתי שאני עושה את זה גם בשביל עצמי. אני הולכת לסגור מעגל ולחזור לחיים, בדרך שלי, אלמד לאהוב את החיים. להשלים עם מה שקרה, זה חלק מאיתנו, לעולם לא נשכח. משה מלווה אותנו, ותמיד ילווה אותנו, אבל בשביל לתת לנפש להבריא מהטראומה, מההלם ומהמכה הכל כך כואבת הזו, החלטתי שאני חוזרת לחיים. זה לא שעכשיו אני קמה וקופצת ונוסעת להודו ועושה שטויות, עד עכשיו חייתי כמו רובוט, על אוטומט, והיום החלטתי שאני חיה ונותנת לכל הרגשות שלי לחזור חזרה לפעול".

ויש לה גם מסר להעביר, לכל אותן נשים הנמצאות במצבה, "לא קל להתמודד, אבל בתוך כל הצער, בתוך כל היגון והשכול, צריך להבין דבר אחד חשוב, החיים ממשיכים והם יותר חזקים מאיתנו. זה לא אומר שחוזרים להיות מה שהיינו לפני כן, לעולם לא נוכל לחזור לשם. הכי קל זה לשקוע מטה, ונכון שלעלות מעלה זה הרבה יותר קשה, אבל זה שווה את המאמץ. אני חושבת שכולן צריכות לשאוף להגיע למעלה, להיות חזקות וכל יום לעשות צעדים קטנים לקראת החיים, להגיד: 'אני היום קמה ועושה!' לגדל את הילדים בצורה הכי בריאה שאפשר, לתת להם בית פתוח ושמח עם כל הצער והכאב. מודה שיש ימים שאין לי כח לדבר, אבל בשבילם אני כאן, חזקה, ואני אתמודד ואמשיך לחיות, כי ככה משה היה רוצה, שאחזור למסלול החיים".

זהו סיפורה של אמא שביום אחד איבדה את החצי השני שלה, סיפורה של משפחה אחת מיני רבות, שחיה יום יום את החלל הגדול שנוצר, אחרי שאיבדו את יקירם. אנו מחזקים מכאן את כל האמהות האלמנות באשר הן, שתצלחנה להיות חזקות ולחזור למסלול החיים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by