בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ההומו ספיאנס בבירת הגייז 

ההומו ספיאנס בבירת הגייז

 
 
רוי קסטנר

בחורים מיוזעים נדחקים בחלל אחד בחיפוש אחר זיון לילי, או אהבת אמת. ההומו ספיאנס שלנו יוצא לערב אבוד נוסף בתל אביב וחוזר לבד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תל אביב רוצה להיות כמו אירופה (תמונה: TXD, Flickr.com)
 תל אביב רוצה להיות כמו אירופה (תמונה: TXD, Flickr.com)   
פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שאיכשהו הוא חי את חייו בדד כבר כמה שנים טובות, ועוד מעט הוא יזדקק ליותר מאצבעות כף יד אחת כדי לספור את שנות בדידותו ללא זוגיות וללא אהבה.

אז נכון, אני גיי, והסטיגמה המקובלת ביותר של חברי הקהילה היא של השתגלות אינסופית, זיונים ביום, זיונים בלילה, ובין לבין מכון כושר, מועדונים, ברים וחדרי חושך. כן, גם אני ראיתי את "הכי גאים שיש". אבל מה לעשות, איכשהו הגיע השלב בו סטוצים הפכו מדבר מבורך למשעממים משהו. ניסיתי הכל (כמעט), חוויתי הכל (כמעט), ובסופו של יום, אחרי הפורקן המיני הלוהט אני רוצה את האדם שיהיה לצידי גם בלי קשר לשפיכה, מוקדמת או מאוחרת ככל שתהיה.

כאדם שנוטה יתר על המידה להסתגר בד' אמותיו, מצאתי את עצמי בשנים האחרונות מבלה בעיקר באטרף דייטינג, אתר ההיכרויות המוביל של הגייז בישראל. על האתר, מסתריו והווייתו עוד נדבר בעתיד. כרגע בקצרה ניתן לומר שאחרי 3 שנים צמודות אטרף, נותרתי עם תאוותי בידי, ולאו דווקא בהיבט המיני. אחרי שלוש שנים וירטואליות פתאום הבליח במוחי הרעיון שאולי בכל זאת כדאי לתת לדמותי האמיתית להראות בשוק המקומי, לתת לגופי הרופס מקום במציאות שמחוץ לאינטרנט המהיר, ולהתחיל להשתמש בעיניים ובמבטים החודרים, במקום בתמונות איברי גוף מוצנעים. במילים אחרות – הגיעה העת לצאת שוב לעולם האמיתי. לרקוד, לשתות, ומי יודע, אולי להכיר.
 

נו מה

 
הבעיה הקטנה היא שאפילו בתל אביב הסליזית, בעיר שרק לפני כשנה רצה מי שרצה במשרד התיירות להכריז עליה כבירת הגייז העולמית, מגוון מקומות הבילוי לגייז הוא כמגוון הפוליטיקאים ההוגנים שנשארו במחוזותינו. כלומר – שניים וחצי. אם חשקה נפשו של ההומו המקומי לצאת ולשתות משהו, הוא צריך להתאמץ ולבחור בין האוויטה לבין הסדאמוס אמורי. אם הוא החליט לצאת ולשתות משהו ביום שלישי דווקא, הרי שהוא בכלל עלול לקרוס ממגוון האפשרויות, שכן אז נכנס לתמונה גם המינרווה, בר הלסביות המקומי שבימי שלישי פותח שעריו לאלו מהצד השני של הסקאלה. ומועדונים?

בניגוד לערים אחרות, אלו שנופלות לרגלי ת"א כדי להשתוות לה, כמו ניו יורק, לונדון, ברלין או אמסטרדם, אין ולו מועדון אחד שהוא מועדון גייז אמיתי, מועדון שכל כולו מוקדש לחברי הקהילה. ישנם 8-9 ליינים לגייז, שגם הם מזמן איבדו את אקסקלוסיביות הגייז שלהם, אבל עדיין מהווים מוקד משיכה מרכזי לעליה לרגל. כך שמדי יום ניתן למצוא איזה ליין אחד מסכן, או במקרה הטוב בסופ"ש עד שלושה ליינים לבחור מהם. בירת הגייז העולמית, כבר אמרנו?
 

צולחים את הסדאמוס

גופות מתחככות זו בזו (תמונה: SXC)
 גופות מתחככות זו בזו (תמונה: SXC)   
מבחר או לא מבחר, הגיעה העת להוציא את האף החוצה ולהתחיל לבדוק את העולם האמיתי מסביב, קטן ככל שיהיה. ליציאה הראשונה נבחר הסדאמוס אמורי החדש יחסית, או בשמו היותר מוכר – נחלת בנימין 37 (כי עם כל הכבוד ללטינית, ראינו מה קרה לקארפה דיאם). אמר מי שאמר שהעיצוב ניו יורקי למהדרין, אמר מי שאמר שמדובר בפיק אפ בר הכי שווה לגייז בת"א. בכל הנוגע לאישיו השני, ובכן, נוכח ההיצע זה לא כל כך קשה. והניו יורקי? מאד יתכן, אבל עם אוכלוסיית הלבנט קצת קשה, אעפס, להרגיש ניו יורק.

מסיבות פרולטריוניות למהדרין נבחר יום שישי לביקור. נכון, כלל תל אביבי ידוע הוא שאין יוצאים עת הפרובינציה מגיעה העירה, אבל במקרה דנן לא מדובר בבילוי אמיתי, בסופו של דבר, מדובר במציאת גוף חם נושם ומזדיין שיש לו גם נשמה, ומי יודע, אולי גם פוטנציאל למשהו שאורך יותר משלוש שעות (כן, שלוש שעות, מה יש? תקנאו!).

השעה – מעט אחרי חצות. הכניסה לסאדמוס עמוסה בשלושה דורמנים (או שאולי היה זה דורמן אחד עם שני זיונים בהמתנה?) המבצעים את הסלקציה המתבקשת. כלומר, אמנם באופן רשמי אין ממש סלקציה, אלא רק שמירה על עומס הגיוני בבר פנימה, אבל כרגיל במחוזותינו, גם אם צפוף בפנים עד אימה המזכירה ימים חשוכים של עמנו, כשאין יתוש אחד בעיר הזו שהיה עושה את דרכו לתוך הבר מבלי לאבד את הכרתו, אם אתה מכיר את הדורמן – אתה תקבל את הזכות להדחס פנימה ללא המתנה. יום אחד אנחנו נזדקק לשופט וינוגרד לועדת החקירה הפרטית שלנו.

קבוצה של צעירים מתווכחת עם הדורמן על משהו לא ברור, ואני והחבר שנבחר למבצע ההסתננות מנצלים את הפירצה בשרשרת האבטחה ופורצים פנימה אל עבר הדלת. עד שהדורמנים שמו לב כבר מצאנו עצמנו נדחקים עמוק עמוק בין עשרות ומאות האנשים שהצטופפו בפנים.
 
 

הקפות שניות

שוק בשר אמיתי (תמונה: DARWIN BELL, Flickr.com)
 שוק בשר אמיתי (תמונה: DARWIN BELL, Flickr.com)   
במרכז החלל הלא גדול בר ארוך מסביבו דחוסים ההומואים המקומיים, חלקם עם הפאג האג הפרטית שלהם, שבאה להחזיק להם את היד בעת הם בוחנים את שוק הבשר. בכניסה חלל אותו ממלאים בשולחנות וכסאות, בכדי לתת את האשליה שיש אפשרות לשבת בניחותא, וברקע הדי ג'יי מפציץ בדציבלים שלא יאפשרו למישהו לדבר, חלילה, כמנהג המקומי של פיק אפ בר. השירותים בקומה השניה, אם מצליחים לשרוד את המדרגה הראשונה והמכשילה שאין כמעט איש שלא מועד עליה וישר מביט אחורה לוודא שלא שמו לב לפאדיחה הגדולה, והכל מעוצב לעילא ולעילא, אם ניתן להבחין במשהו בדחיסות של האנשים והאוויר.

אחד ממנהגי המקום הוא לבצע "הקפות", ו"הקפות שניות", כלומר לנסות ולפלס לעצמך דרך ולעשות סיבוב דאווין מסביב לבר, לראות אולי יש מישהו בעל פוטנציאל. כאשר השטח הממוצע לאדם הוא 20 סנטימטרים רבועים, ההקפה שאורכה כ-30 מטרים לכל היותר לוקחת כרבע שעה, וגם זאת תוך הפעלת אלימות לא קלה בדרך, כזו שלא היתה מביישת מג"בניק ממוצע.

האווירה נעה בין שמחה מעושה לדכאון קליני. שמחה מעושה – כנהוג וכמתבקש בקהילה, עם קוקיצות מקפצצות ורוקדות (לא, אין רחבת ריקודים, הן עושות זאת תוך דריכה על כולנו), ועם מחזות מלבבים של ערס קלאסי, כולל החולצה הפרחונית, הצווארון הפתוח, תליון ה"חי" הזועק וציפורן הסטאטוס המופגנת, פוצח בריקוד עם חבר מרעיו כאילו אנחנו מצויים בטברנה של שמעון פרנס.
 

קוקיצות ופאג האגז

הקוקיצות יוצאות (תמונה: SXC)
 הקוקיצות יוצאות (תמונה: SXC)   
יחד עם הקוקיצות המפזזות והפאג האגז מסביב נוצרת האשליה הישראלית הקלאסית. מנגד, כיאה לשוק הבשר, מגיעים כל אותם ציידים מקצועיים, אם בבודדים ואם בקבוצות, שבוחנים מסביב היטב היטב בחיפוש אחר הקורבן הראוי. על פי רוב מדובר באלו שניתן לראות היטב כי הם אחד משניים: עובדים בחדר כושר או מובטלים ששוהים יומם ולילה בחדר כושר. מבטם קשוח ובוחן, חלילה להם מליצור קשר עין, והם תמיד מביטים מסביב כאילו הם קלינט איסטווד בתקופת הזוהר. בשעה אחת וחצי לערך רובם מתפוגגים לעבר מסיבה זו או אחרת (לא שיש כזה מבחר, כאמור), ואלו שנותרים מתחילים לשדר סימני יאוש מתקדמים.

בנוסף להם נמצאים הנעבעכים, ממש כמו עבדכם הנאמן, שעושים כמרב יכולתם להשתלב בהוויה המקומית, למרות שההוויה עצמה עדיין לא הגדירה את עצמה. לקראת השעה שלוש כבר ברור כי הגישה ההולכת ורווחת היא של דיכאון קליני. הוא אמנם מוסתר היטב תחת מעטה הפיזוזים או המבטים הקשוחים, אבל היאוש באוויר נותן אותותיו. הקלינט איסטוודים מתחילים להראות סימני פאניקה ומוכנים להיישיר מבט מדי פעם, במסגרת "בואו נבחן שוב, אולי בכל זאת הגוש הזה שם בכל זאת שווה קוויקי", המפזזים מתחילים לפזז תוך מגע עם הסובבים אותם ונגיעות "מקריות" יותר ופחות, והנעבכים מעיפים מבטים תכופים בשעון, בחזקת "כמה זמן אני עוד צריך להישאר כאן כדי להרגיש שמיציתי את כל הפוטנציאל"?

זה הזמן לפרוש, מן הסתם. מיטב האנתרופולוגים עוד ידרשו יום אחד כדי לפצח את הווית הקהילה המקומית. אני, מבחינתי, תופס מונית הביתה. שלוש שעות בהחלט הספיקו להתחלת המחקר האנתרופולוגי האישי שלי בדרך אל האושר. בכל זאת, בירת הגייז העולמית פרושה לפניי ועליי לשמור כוחותיי הנפשיים להמשך הדרך.

עוד מבית היוצר של רוי קסטנר
יש לכם מנוי באטרף? בואו לדבר עם רוי
my.atrafdating.co.il/kestner
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by