בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
חדשות התיירות 
תייר בהפסקה 

תייר בהפסקה

 
חדשות התיירות |
 
יואב כהן

יואב כהן לא ראה דיילת מקרוב כבר 10 שנים. הכסף, הלימודים, ועוד שלל תירוצים: איך קורה שבחור תאב חו"ל לא עבר בנתב"ג כבר עשור? המסקנה: זה יכול לקרות גם לך

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא ראה אותה מקרוב כבר עשור. שירות מצולם לתייר התקוע (FLICKR, madroid)
 לא ראה אותה מקרוב כבר עשור. שירות מצולם לתייר התקוע (FLICKR, madroid)   
"שלום, קוראים לי יואב, ולא הייתי בחו"ל 10 שנים". לפני שכולכם תענו לי את ה- "We love you yoav" המסורתי, הרשו לי לרחם על עצמי לבד, ולספר לכם איך קורה שבחור ישראלי צעיר לא ראה דיילות על מטוס מאז גיל 17, ונאלץ להיות ניזון מהסיפורים והתמונות של החבר'ה.
 

חלומות של אחרי שחרור

רוצה ברלין, אבל מסתפק במזרח ירושלים. העיר שחוברה לה יחדיו, בלי יואב (FLICKR, LeRanz)
 רוצה ברלין, אבל מסתפק במזרח ירושלים. העיר שחוברה לה יחדיו, בלי יואב (FLICKR, LeRanz)   
בכל מפגש ישראלי מצוי, תעלה השאלה איפה היית בחו"ל, או יותר נכון, איך עוד לא היית איפה שכל השאר היו. לא מעט פעמים בשיחות הללו, אני מוצא את עצמי ממחזר את התשובה לפליאה המתבקשת- "איך זה שלא היית בחו"ל מגיל 17?". תוך מתן חשבון מפורט, לא כולל דמי אבטחה, אני מרגיש צורך להתנצל ולהתגונן בפני קהל המקשיבים. לישראלי המצוי, התשובות שלי לא נשמעות מציאותיות, אבל כן, זה קורה - לא כולם יוצאים את הארץ פעם אחת בשנה לפחות, כדי לאסוף סיפורים מחו"ל.

שלל הטיעונים הלא מספקים שלי מקיפים את שלל הבעיות והדילמות העומדות בפני כל פעור טרי משוחרר מצה"ל החולם על המזרח, ומקסימום במצבו, יכול להרחיק עד מזרח ירושלים. אני לא מדבר על פחד מטיסות ולא על החשש מדיוטי פרי סגור. מדובר פה על החיים הממשיים, ובגללם.
 

זה לא אתם, זה אני

לא רוצה הודו, לא רוצה נפאל (FLICKR, WASABIdesign)
 לא רוצה הודו, לא רוצה נפאל (FLICKR, WASABIdesign)   
נפלתם על כתב מפונק, תרבותי בתפיסתו, סטרילי בהווייתו וחובב אורבניות מושבע. אז תשכחו מהמזרח ובטח ובטח מדרום אמריקה. מוקד המשיכה שלי הוא אירופה, עם עדיפות ממרכז היבשת מערבה, בעיקר בערים הגדולות, התואמות את תכונותיי האצילות. שאני אתלכלך?

כיוצא בזאת, חלומי הוותיק הוא חצי האי הסקנדינבי המיוחד, המיוחס והיקר להחריד. לא ששאר אירופה נספרת באגורות, אבל זהו טיול משגע באזור מרהיב שלצערי הרב, רוב מגלי השפע התיירותי והחוויתי שלו הם בעיקר ההורים שלנו, ולרב בשל הסיבה הכלכלית. דווקא הצעירים האירופאים מחכימים יותר מהמקבילות הישראליות שלהם, והם פוקדים בנאמנות את חבריהם הויקינגים ושאר יפי התואר.

לצערי, בחור בן 21 שלא נולד למשפחה מכפר שמריהו לא יכול להוציא מהבנק ביום בהיר אחד 2,000 דולר (נתחיל משם), ולהגיע בקלות למרחב האווירי בנתב"ג. המקסימום שהוא יכול זה לעבוד בנתב"ג, כמוני, בביטחון, ומטעמי ביטחון לא נרחיב כאן. נסתפק בעובדה, כי העבודה הזו עושה תיאבון גדול לסיים את המשמרת, לעזוב את נתב"ג, ולא לכיוון המונית הביתה.

העניין הכלכלי הוא מועקה השגורה בארנקו של כל בעל חזון. אז צריך לעבוד. לדאבוני, המציאות לא מאירה פנים כל כך במלצרות, או בתמיכה טכנית בחברת אינטרנט. מעבר לכישרון ויכולות סף מינימאליות, כגון כושר דיבור ועבודה מול קהל, יש גם את עניין ההתחייבות לשנה. לא תמיד מגיעים לסופה, והנזק גורר קנס כספי. בקיצור, לחסוך כסף לטיול שאינו נופשון סופ"ש בטן-גב באי יווני, אינו עניין קל בסטאטוס הזה.
 
 

קשה להיות אשכנזי

כיתה ריקה באוניברסיטה. כולם בחו"ל? (FLICKR, persta)
 כיתה ריקה באוניברסיטה. כולם בחו"ל? (FLICKR, persta)   
כשאתה צעיר מבולבל ממוצע מזרח אירופאי, יש לך שתי אופציות: או ללמוד (ולא קופירייטינג), או לעבוד (ולא על ההורים). אז עשיתי את כל הטעויות האפשריות, והלכתי עם הרגש הפנימי: ללמוד קופירייטינג. כך מצאתי את עצמי מדדה במשרות קצרות במשרדי פרסום, תוך דחייה רב שנתית של ההרשמה ללימודי תואר.

עבודה בפרסום, במיוחד בתחילת הדרך, מצריכה המון השקעה, הכוללת בעיקר צו איסור יציאה מהארץ, כי לוקח זמן להתקבל ולוקח זמן כדי לשרוד ולהוכיח את חוט המחשבה שלך. לשלם 14,000 ₪ לקורס קופי ולא להניב תוצאות?! אז אתה מוותר על הזמן החופשי לתור בעולם, ומשקיע את כולך בתחום, תוך עשיית חלטורות כמוכר בחנות. העיקר להרוויח פרוטות, להמשיך להתעקש, ולהראות לכולם שאתה לא נופל כל כך מהר. אבל אחרי שלוש שנים נפלתי. נמאס לי. הלחץ ההורי האשכנזי כבר התחיל לעבוד שעות נוספות בחלומות הלילה ובצאת הכוכבים: "הילד שלי ילמד לתואר".

אז הלכתי ללמוד. ועכשיו אני מקובע לעוד 3 שנים ארצישראליות. כבר בתחילת הלימודים סימנתי לעצמי יעד חדש - ברלין: אירופה, עיר, תרבות ויופי. הכל באחת, וכולה לשבוע אחד. אבל בין שנה א' ל-ב', זה לא קרה. הניסיון לעבוד בעגלות בחו"ל כדי להרוויח קצת ירד לטמיון, לאור ניסיון קודם רע ואכזרי. כך שכסף לא נכנס לקופה, והחלום של שבוע בברלין נגנז.

נכון להיום יש תכנונים מתקדמים, הן כלכלית והן ממשית, תוך ניסיון לנצל תושבים ברלינאים שיפתחו בפני את ביתם, ויאפשרו לי לחסוך לא מעט יורו על מלון. לצערי, המנהג הכה-ישראלי הזה, לא מהווה חלק נורמטיבי בתרבותם של הארים.
 

דרוש תומך נדיב

לא לחינם פתחתי את הכתבה במשפט הלקוח מפגישות של קבוצות תמיכה. בירור בסוכנויות הנסיעות מעלה תופעה מעניינת של ישראלים נסתרים, שמשך חמש שנים, עשר, ואף 20 שנה, לא היה אכפת להם משביתות בנתב"ג, מהסיבה הפשוטה שלא הייתה להם כוונה לטוס מפה.

הסיבה המובילה את העניין היא שגרת החיים: עבודה- ילדים- עבודה. אופי החיים המערבי התובעני, יחד עם הרגשי המשפחתי היהודי הגדול, שמונע מהורים לעזוב את הילדים, משכיחים מרבים את הצורך לעצור הכל, אפילו לשבוע אחד, ולהחליף את כסא המשרד במגבת חוף.

מניע מרכזי נוסף שמשאיר תיירים פוטנציאליים מחוץ לשערי סוכנות הנסיעות, הוא אופי החופשות. הרבה חופשות מכוונות ליעדים רחוקים (ארה"ב, המזרח), והנופש בהן אינו ממוצה בסופ"ש אחד. רוב האנשים פשוט לא יכולים להרשות לעצמם חופשה ארוכה שכזו.

מחלות הן זו נדיר של גורמי דחיית טיסה, אבל הן מוסיפות חטא על פשע. הכוונה היא לא לשפעת, אלא לחולים כרוניים, שחייבים להיות צמודים לטיפול תרופתי קבוע, שקשה לבצע בחו"ל, וללא השגחה רפואית מתאימה. בין נופש בבית שאן וצימר בעכו, שמעתי סיפורים על גבר שיש לו בן בארה"ב כבר 4 שנים, והוא לא נסע לראותו בגלל סכסוך משפחתי, ועל אב שלא עזב את הארץ במשך 30 שנה, עד שהבן שלו הגיע לתפקיד ניהולי בתחום התיירות, והוא שלח אותו לנופש בתורכיה.

ומה יהיה איתי? כל שאני מקווה הוא לא לשבור שיא גינס חדש, ועם זאת למצוא את עצמי בקרוב מאוד מציק לדיילות, כמיטב המסורת הישראלית.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by