בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לאן הולכים הומואים קשישים? 

לאן הולכים הומואים קשישים?

 
 
רוי קסטנר

הוויז'ות, שבט ההומואים שעבר את גיל ה-40, כבודו במקומו מונח, ומקומו מונח במסיבות היישר משנות השמונים. אבל מה יעשה מישהו שרוצה זוגיות רצינית? ההומו ספיאנס בבירת הגייז

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לויז'ה חוקים משלהם (תמונה: ASAP)
 לויז'ה חוקים משלהם (תמונה: ASAP)   
אחד הדברים המאפיינים את הקהילה המקומית היא בעיית הגיל. שלא תטעו, חלילה: הגייז בכל העולם ידועים בהערצת היופי ובצורך העז לשמר ככל הניתן את חדוות הנעורים. השמועה אפילו אומרת שהניתוחים הפלסטיים הומצאו בטעות במרתף אפלולי של איזו הומואית מתקששת שלא הצליחה להתמודד עם רעיון חציית קו גיל ה-40.

אלא שבעולם הגדול למדו לקבל ולהעריך גם את קשישי השבט, אפילו אם יש להם קמט ליד העין. מעל לכל, למדו כי הם פוטנציאל חשוב ומהותי לא רק לשמירה על הגחלת והעברת המורשת, אלא גם כמקור הכנסה לא רע. תוסיפו לכך את העובדה שיש גם כמה צעירים, פה ושם, שדווקא מעדיפים אותם מבוגרים (כן, יש כאלה. מה לעשות. בדיוק כמו בקרב הסטרייטים. ראיתם עם מי ג'ואן קולינס מסתובבת? אז שקט בבקשה. לא תמיד מדובר בשוגר דדי), וקיבלתם הוויה הומואית חדשה, כשעד גיל 35-40 אתה עוד יכול כמו כלום להסתובב באזורים הפתוחים לקהל הרחב, אבל גם מרגע שהגעת לגיל הזהב של הקהילה (45) תוכל למצוא את המקומות בהם תתקבל בברכה.
 

בקשיש לקשיש

 
אלא שבבירת הגייז המזרח תיכונית המצב שונה בתכלית השינוי. עם כל הכבוד לעולם הגדול, אנחנו כאן חיים בנורמות אחרות. כאן זה הלבנט, כידוע, אז אל תקשקשו לנו במוח על נורמות המערב. כי בסופו של יום, אם המדינה מתייחסת לקשישיה כשווי ערך ל- 1069 שקל בחודש קצבת זיקנה, מה אתם רוצים מאיתנו?

ואכן, הקהילה המקומית ידועה ברחבי תבל כמאוד שמרנית בכל הקשור לגיל. אפילו בתנ"ך של ההומואים, מדריך הספרטקוס האלוהי, מציינים בהרמת גבה בין השורות את העובדה כי בת"א כדאי לך להיות צעיר. מאוד צעיר. הרבה יותר צעיר ממה שאתה יכול לשקר.

כן, בבירת הגייז המקומית צפו בשקיקה בסרט "הנוער לשלטון" והפנימו היטב את המסר. וכך יצא שהגיל הרשמי בו אתה הופך מהומו סימפטי להומואית מקשישה הוא מרגע שחצית את גיל ה-30. מאותו הרגע מודבקת עליך תווית ה"וויז'ה", ועליך להתחיל ולשקר ככל הניתן בנוגע לגיל שלך בפרופיל באטרף.
 

הביג בויז אר באק אין טאון

ועל כן, ברוב המסיבות אכן ניתן למצוא את אותם נערים חסונים ואוחצ'ות מקפצצות שיכולות בלב שקט לדעת שהן עדיין בטווח המותר לחיים. ומה עושות הוויז'ות? עבורן פותח מועדון התיאטרון את שעריו. אמנם רק אחת לחודש, אבל גם זה משהו, מגיע לעיר ליין הביג בויז. הגדרה יפה לקשישים חסרי תוחלת. קהל היעד – גיל 29 ומעלה.

מאחר שאני כבר חציתי את קו הוויז'ה הרשמי, ומצד שני אני מעדיף לפגוש מישהו שיהיה לי איתו קונטקט ארוך יותר מאשר גניחה בחדר חושך, האופציה נשמעת מבטיחה. גם קהל יעד בוגר יותר וגם ממילא אין חדר חושך. ועל כן לקחתי את חברי משכבר הימים שלא הפסיק לרטון ("לאן אתה לוקח אותי? מסיבת וויז'ות! מה עשיתי לך? עוד מאמינים לי כשאני אומר שאני בן 29") ושמנו פעמנו לעבר יפו. תמורת 60 שקלים זכינו להכנס להיכל התהילה.

עם הכניסה קיבלתי זבנג של פלשבק לימי נעוריי. משהו שהזכיר את הדיסקוטק הראשון במתנ"ס העירוני. התחושה הכללית היא של מסיבת כיתה מורחבת, רק חסר היה שכל הנוכחים יפתחו מעגל גדול, כשכל פעם מישהו אחר במרכז מזמין את בחיר ליבו לריקוד של דקה.
 
 

מסיבות כיתה מחטיבת הביניים

אחרי האהבה האמיתית, למי יש מקום לוויז'ה תועה? (תמונה: Photographer: Mark Stout | Agency: Dreamstime(
 אחרי האהבה האמיתית, למי יש מקום לוויז'ה תועה? (תמונה: Photographer: Mark Stout | Agency: Dreamstime(   
כפי שניתן להבין, קשה להגדיר את האווירה כסקסית במיוחד. שני ברים קטנים משני הצדדים, באזור שלפניהם מספר שולחנות גבוהים וכסאות (בכל זאת, וויז'ות, צריכות לנוח), ויתרת המרחב רחבת הריקודים שבסופה במה. שני מסכים גדולים משני הצדדים מקרינים נון סטופ מה שנראה כשומר מסך משנות התשעים, וברקע מוסיקת דאנס משולבת בדיסקו.

מבט חטוף על הקהל מבהיר כי אם יש נקודת כוח למקום הזה היא בגיוון. החל מכאלה שעוד מביטים מלמטה על גיל 29, וכלה בכאלה שעוד הספיקו לרקוד הורה בכ"ט בנובמבר. מבט חטוף נוסף מבהיר כי הרוב אכן משחזרים לעומק את מסיבות הכיתה מחטיבת הביניים, ומגיעים למקום גדודים גדודים, ויוצרים הוויה בתוך הוויה. בניגוד לרוב המועדונים בהם הצפיפות, האפלוליות והדציבלים יגרמו לך לאבד תוך מספר דקות את אלו שבאת עמם, כאן מתפוגגים כל הפרמטרים הללו, והקבוצות שומרות של צביונן לאורך רוב הערב.

אנחנו אוספים אלכוהול בבר ומחפשים את מקומנו. על פניו אנחנו אמורים להרגיש כאן הכי נוח שאפשר. איכשהו, משהו בכל זאת לא עובד. אחרי דקות ארוכות של עמידה במקום אנחנו מבינים מה כה הפריע לנו. עם כל הכבוד לבגרות, מצאנו את עצמנו עומדים בפינה בה התקבצו להם כמה מוותיקי הקהילה שעוד נטעו את העצים בגן העצמאות. לא שיש לנו משהו נגדם חלילה, אבל ביג בויז או לא ביג בויז, גם לנו יש גבולות. אנחנו צועדים לפינה אחרת ותוך דקה קולטים שכאן זו מאורת הערסים. הם מגיעים בקבוצות קבוצות, כבר אמרנו?
 

גן החיות מחכה לך

עוד סיבוב על הבר, ואנחנו נכנסים למרכז רחבת הריקודים. אולי משם יצא משהו. עמוק בפנים אנחנו מגלים עוד כמה קבוצות אוכלוסיה כמו נערי המועדונים המסירים חולצות וחושפים קוביות, הפאתטיים שרוקדים ממש, אבל ממש כאילו הם בהופעה של אלביס פרסלי, וכמה כאלה שמרוב היותם כה עממים לא ניתן להדביק להם שום תווית. ולמרות הפוטנציאל, איכשהו משהו ממש, אבל ממש לא עובד כאן. לתקוע מבטים במישהו קצת קשה, אולי בגלל התאורה, ובכל מקרה איש כמעט אינו יוצר קשר עין. החבר שסחבתי מנסה את מזלו עם איזה בחור שרוקד, אבל ללא הצלחה ("עזוב, הוא בקושי מצליח לעמוד") והתחושה הכללית היא של סתמיות פושעת.

הדבר הכי עצוב ביציאות הללו היא העובדה שאינני פוגש מכרים. ההתנתקות מהקהילה עשתה את שלה, ואני קולט לפתע שאינני מכיר איש. מלבד אותו אדם שאני מאד לא רוצה לפגוש, כמובן, שהתחיל איתי לפני כעשור ומאז לא מפסיק לנסות את מזלו בכל פעם שהוא רואה אותי. והנה הוא מולי, שוב עם המשפט השחוק "מאיפה אני מכיר אותך?". מה מאיפה? מהפעם הקודמת בה שאלת אותי מאיפה אתה מכיר אותי! אני מנסה לנפנף אותו בעדינות ועם חיוך, ואז לפתע יד מונחתת על כתפי. אני מסתובב וממולי ניצב האקס המיתולוגי. אותו אחד שיכול לגרום לי לירידת מים ספונטנית.
 

אהבה, זה כל הסיפור

מאותו הרגע המועדון כולו התפוגג. אמנם חלפו כבר 11 שנה (וויז'ה או לא וויז'ה?), אבל הלב תמיד ידפוק קצת יותר מהר כשאתה פוגש את האהבה הגדולה האמיתית הראשונה שלך. במשך קרוב לשעה אנחנו מקשקשים קמעה ונוגעים איש ברעהו, בין עשרות שיחות החולין שהוא חייב להפגין לכל עבר (הוא, בניגוד אליי, לא התנתק מהקהילה), והמון אהבה מורעפת באוויר, כמו תמיד במפגשינו הנדירים.

הוא יזכה יום אחד לטור משל עצמו, המיתולוגי, אבל בינתיים הוא הפך את כל הערב למיותר לחלוטין. כי גם אם היתה איזו אופציה קלושה למצוא בכל זאת מישהו, ואפילו להסתפק רק בסטוץ קליל, הרי שבין רגע היא התפוגגה לחלוטין. כי אחרי שאתה נזכר בטעם של רביולי במרקם קטיפתי, ממש לא בא לך לאכול את הקשה של הלחם.

עוד סיבוב דאווין אחד, רק כדי להרגיש שבכל זאת ניסינו, ואנחנו אוספים את עצמנו במהירות וויוצאים למסע הביתה. שתי וויז'ות שבורחות מבית האבות, ומעדיפות לגסוס את שעותיהן האחרונות בביתן שלהן.

עוד מבית היוצר של רוי קסטנר
יש לכם מנוי באטרף? בואו לדבר עם רוי
my.atrafdating.co.il/kestner
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by