בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הולכים לישון בפחד 

הולכים לישון בפחד

 
 
מיכל י

איומים על הבית הפתוח זה עניין שבשגרה במצעדים האחרונים, ופשקווילים המתירים את דמנו באופן כולל זה כבר ממש שכיח, אך כעת מטרידים מתנגדי המצעד את חברי הוועד המנהל של הבית הפתוח בטלפונים הפרטיים שלהם. בלוג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלום לכולם וברוכים הבאים לבלוג שלי.

רציתי, כנציגת הוועד, לשתף אתכם במה שקורה בשבועות האחרונים לקראת מצעד הגאווה בירושלים. לפתוח צוהר לעולם שמאחורי הקלעים של מי שעוסקים במלאכה יום יום – צוות העובדים של הבית הפתוח וחברי הוועד המנהל - מתוך רצון אמיתי לשתף, להיות שקופים ונגישים, לקהילה שאנו מבקשים לייצג אותה.
 
פעיל הימין הקיצוני,איתמר בן-גביר, מתעמת עם הצועדים בתל אביב (צילום: ענת כהן
 פעיל הימין הקיצוני,איתמר בן-גביר, מתעמת עם הצועדים בתל אביב (צילום: ענת כהן   
כפי שעולה מאמצעי התקשורת, הרבה מהאנרגיות שלנו בניהול המאבק מופנות לדו-שיח שלנו עם המשטרה, שאמורה להיות גורם ניטרלי בעניין. במילים עדינות אומר כי המשטרה צריכה ללמוד לעשות את עבודתה כשומרת על שלטון החוק. הסחבת בקבלת האישור למצעד, דיונים ארוכים ארוכים, עלויות של מאות אלפי שקלים שהם דורשים מאיתנו לשלם ועוד ועוד ועוד .

אבל על המשטרה אולי ארחיב בפעם הבאה. ברצוני להתחיל דווקא בסיפור אחר. סיפור שלצערי אינו שכיח בתמונת היום יום של חברי הצוות והוועד של הבית הפתוח. אצלי זה היה כך:

השעה היתה בערך אחת בלילה, יום רביעי 30 במאי (סליחה, בעצם כבר יום חמישי, 31 במאי). נכנסתי למיטה בדרכי לישון אחרי יום ארוך ומתיש ביותר. פתאום הטלפון שלי מצלצל. מי מתקשר בשעה כזו? חשבתי לעצמי. עניתי:
- שלום
- זו מיכל יחיאלי?
- כן.
- מהבית הפתוח?
- כן.
- תודה.
ניתוק.

מודה ומתוודה, הלב שלי קפא לדקה או שתים. אמנם איומים על הבית הפתוח זה עניין שבשגרה במצעדים האחרונים, ופשקווילים המתירים את דמנו באופן כולל זה כבר ממש שכיח מאז מצעד 2005, אבל שיגיעו עד אלי ממש? שיתקשרו לטלפון שלי? לזה לא ציפיתי. מאוחר יותר דיברתי עם מנכ"ל הבית, נועה סתת, והתברר שבאותו זמן גם נעמה מהוועד קיבלה שיחת טלפון ובה היא זכתה לקללות וגידופים, המטרידן גם טרח להתקשר לבית אימה ולהבהיל אותה עד מאוד. במקביל, לאחד מחברי הצוות שלחו המטרידים משטרה הביתה.

בשבועיים שחלפו מאז ממשיכות ההטרדות של חברי הוועד ואנשי הצוות של הבית הפתוח. התחזקו ההטרדות בהם המטרידים מקללים ומאיימים על חיינו, ועוד הטרדות שונות ומשונות. למי שלא בקי בנושא ההטרדות (כמו שגם חלקנו לא היה עד לפני שבועיים) – מעבר לפחד, לתחושה שחודרים לנו לפרטיות בלי שליטה, כל הטרדה שכזו גוררת היגררות שלנו למשטרה והגשת תלונה. דווקא בנקודה הזו חשוב לי לציין את המשטרה לטובה – מהירות ויעילות הטיפול בפניותינו הייתה מרשימה בעיניי בהחלט.
 
מצעד הגאווה בתל אביב (צילום: חדשות 10)
 מצעד הגאווה בתל אביב (צילום: חדשות 10)   
אודה כי קשה להתרגל למצב החדש, אבל לומדים לחיות עם זה. והנה אנחנו כבר ארבעה ימים לפני המצעד, וכולנו עדיין שלמים ובריאים. מתרגלים ללכת לישון בחשש, להחסרת הפעימה בכל פעם שעל צג הטלפון הנייד מופיע "מספר חסוי", לתהייה אם הדרך הביתה תעבור בשלום ואם לא תהיה בטעות איזו כתובת נאצה מול הכניסה.

נושא ההטרדות, האיומים על חיינו, כל אלו נחווים אצלי ברובד הכי אישי, אם כי מדגישים עבורי את המשפט הפמיניסטי הידוע "האישי הוא הפוליטי". לצערי, אני מגלה כי בעקבות התפקיד שאני ממלאת בבית הפתוח, חלק מהסביבה הקרובה שלי, שביומיום תומכת בי מאוד, מעלה סימני שאלה: למה צריך את כל זה? למה לא תעברו לתל אביב וזהו? למה אתם צריכים את הצעידה הפומבית הזו? שאלות קשות במיוחד כשהן מועלות על ידי אנשים שאני יודעת בלב שלם שהם מקבלים אותי ואוהבים אותי.

בדבר חשיבות המצעד בירושלים, אין זה המקום ואולי גם אין זה הצורך כרגע לפרוס את המשנה על זה. אבל ברמה האישית אומר, כי אכן ישנה תחושת אחריות רבה מאוד שאנו נושאים על כתפינו. אחריות לכלל הקהילה, אחריות על המאבק, על חיינו החופשיים והמכובדים כהומואים, לסביות, בי וטרנס בעיר שלנו.

אבל אני, כמו שאר חברי הצוות והוועד, נחושים להוביל את מצעד הגאווה בירושלים, במרכז העיר, עם ראש מורם, ולהמשיך ולחתור לשוויון, ללגיטימיות חברתית, להיאבק בדיכוי, באפליה, בבושה שמנסים לכפות עלינו.



לפני שאסיים פרק ראשון זה, אולי כדאי שאספר לכם כמה מילים על מי אני. אז קוראים לי מיכל, ואני בת 27. בחיי היום-יום אני סטודנטית לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, וכך גם בת הזוג שלי (רק באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע! איזה באסה). בשנה האחרונה אני חברת ועד בבית הפתוח, כך שזהו המצעד השני שלי בתפקידי זה. לפעמים נדמה לי שאנשים שאינם חברי ועד/צוות בבית הפתוח או חבריהם הקרובים, לא ממש יודעים מה זה אומר בשנתיים האחרונות להפיק מצעד גאווה בירושלים. לפעמים, אודה, זה קצת מעצבן (אותי) שמבחוץ זה ודאי נראה כל-כך פשוט - ביקשנו מצעד, והנה יש. לכן חשוב לי באופן אישי לספר גם קצת על הקשיים שמסביב, ועל כך שזה לא טריוויאלי בכלל, שביום חמישי הקרוב יהיה מצעד גאווה בירושלים. ולכן אני כותבת מילים אלו פה, מעל גלי הרשת.

אבל, אחרי הכול, אנחנו אכן צועדים עוד ארבעה ימים. מי היה מאמין? תאמינו לי, שברגעים מסוימים, זה עדיין נראה לי כמו חלום טוב מדי שמתגשם.

יום טוב לכולם, ובהצלחה לכולנו ביום חמישי הקרוב,
מיכל

הפוסט פורסם בבלוג גאווה בירושלים
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by