בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"אני רוצה לחיות" 

"אני רוצה לחיות"

 
 
אלמונית

חברתה מתה בגין המחלה בגיל 15, אבל היא נאחזת בחיים במעט הכוחות שנשארו לה. הלימודים? נהרסו. החברים? התייאשו וברחו. המחזור? נפסק מזמן. החלום להביא ילדים? נגוז. בת 17 מספרת על מאבקה במחלת האנורקסיה, ממנה היא סובלת זו השנה החמישית. בלוג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קילו אחר קילו, אני שוב עולה על המשקל ולא יורדת. עכשיו זה כבר 36. כולם קוראים לי חולה, דפוקה על כל הראש.. אני יודעת מה אומרים. אחרים מקיפים לי את היד עם האצבעות שלהם ואומרים שזה יותר מדי. אפילו אמא כבר ויתרה עלי, אין לה כוח יותר. ואני?

אני אולי ויתרתי על עצמי בעבר, אבל עכשיו יש לי סיבות לחיות. אני כבר חמש שנים עם המחלה הארורה הזאת. חמש שנים של סבל. אני לא חושבת שיש מרכז בארץ שלא ניסיתי. כל פעם אני יוצאת ונכנסת אליהם מחדש. וזה לא עוזר, הם רק דוחפים לי אוכל בכוח, ואחר כך אני לא אוכלת כלום במשך ימים שלמים. אני רוצה לחזור להיות כמו פעם - שמנמנה מאושרת. אני מרגישה כל כך שמנה. ההיקפים לא מרזים יותר, אני צריכה עוד, זה לא מספיק. אני מרגישה כל כך אבודה.
 
 
אני נכנסת ויוצאת מזה. זה כמו מעגל. אין יציאה, תמיד חייבים לזרום עם זה. כולם כבר ויתרו עלי, וזה כואב. אמא אמרה לי שלא אכפת לה יותר. אמא, זאת שאמרה שתהיה שם תמיד לצידי, גם כשאני כבר לא אוכל לקום מהספה. והמבטים של האנשים ברחוב, כאילו הם ראו גוויה. אני כבר בקושי יוצאת. וכשאני נכנסת לחנות, תמיד אומרים לי שאין את המידות שלי או שולחים אותי לילדים.

והמחזור, הוא כבר ממזמן הפסיק. אני לא זוכרת מתי היה לי לאחרונה. החלום שלי להביא ילדים בזבל. הכל הרסתי לעצמי. הכל. אני בקושי באה לבית הספר. רק כשאין לי סחרחורת בבוקר. או כשיש לי כוח לעמוד על הרגליים. בשכבה כולם מדברים על זה. בגרויות? אין לי אפילו אחת. בגרות במתמטיקה הצלחתי לעשות בתקופה שיצאתי מהמרכז, אבל אחר כך חזרתי לזה שוב, ובסוף לא עשיתי את כל הבגרויות. אני כל היום בבית או אצל דיאטנית או במרכזים, עוברת בין האחד לשני ולשלישי. ואף אחד לא יודע מה לעשות, כולם כבר מיואשים.

לפעמים נדמה לי שהם רק רוצים שאני אמות כבר. שהם יפטרו מהעול הזה. ואני כבר קבורה עוד מעט באדמה. כמו שכולם אומרים, אין לי סיכוי. אני אספר איך הכל התחיל. זה התחיל בגיל 12, הייתי טיפשה, ונגררתי עם ילדה אחת לזה. היא מתה לפני שנתיים מדום לב. אתם קולטים? בגיל 15היא מתה מדום לב. הייתי בשוק. אבל ככה זה במחלה הזאת. זאת אפילו לא מחלה, זה חלק ממני. מהאישיות שלי, זה כבר עמוק בפנים. זה כמו לרצוח חלק ממני, רק שבמקרה שלי אני נותנת לאנורקסיה לרצוח אותי.

עברתי הרבה, הספקתי הרבה. כנראה שככה זה יסתיים. כי אני לא רואה לזה סוף. אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות. אני רוצה לחזור לעבר, אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. בפעם האחרונה כנראה, כי בזמן האחרון אפילו לקום מהמיטה קשה לי.
 

עמוק יותר ממחלה

"זה התחיל בגיל 12. הייתי טיפשה ונגררתי עם ילדה אחת לזה. היא מתה לפני שנתיים מדום לב. בגיל 15 היא מתה מדום לב. הייתי בשוק. אבל ככה זה במחלה הזאת. זאת אפילו לא מחלה, זה חלק ממני. מהאישיות שלי, זה כבר עמוק בפנים. זה כמו לרצוח חלק ממני, רק שבמקרה שלי אני נותנת לאנורקסיה לרצוח אותי"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by