בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הצל החיוור שלי 

הצל החיוור שלי

 
 
magicPie

רציתי להיות רזה, יפה, מושלמת. אף אחד לא אמר לי שכך זה ייגמר. בלוג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כולנו שמנות. שמנות ומגעילות. הגבוליות של החברה. הפרעה שלמה שמבוססת על מזון. כמה הבטיחו לי רזון? כבר קשה להזכר. שתיה, כדורים "מנקים", כדורים "סותמי תיאבון", ספורט. רק הדוגמניות בשלטי החוצות לעגו לי באופן קבוע. אבל עכשיו כבר לא. עכשיו אני יכולה לבוא ולירוק להן בפרצוף.
 
 
אני יכולה להראות להן שלי יש יותר עצמות. לי יש פחות שומן. אני יותר חזקה. אני עוברת ליד אנשים במסעדות. הם יושבים, מדברים, שותים מיץ ואוכלים פסטה. אני כבר שכחתי את הטעם. בעצם, לא שכחתי. אני פשוט לא רוצה להיזכר, כדי לא למעוד שוב. מעידה היא חולשה, חולשה היא לאוכל, חולשה לאוכל מובילה להקאה.

הקאה משפילה אותי. אני יותר חזקה ממנה. ואף אחד לא אמר לי שככה הכל ייגמר. הייתי ילדה שרק רצתה להיות רזה, יפה, מושלמת. גדלתי להיות הצל של הילדה הזו. הצל השמן, שכל כך לא ראוי לאוכל. כן, אני עדיין שמנה. אנשים שמביעים זעזוע לנוכח הרזון שלי עולים לי על העצבים. כי תגידו, מה זה עוזר לי? שאתם אומרים שאני רזה. אתם באמת חושבים שאני רואה את זה? אני רואה פרה. זה שהמשקל מראה לי שאני לא שוקלת מספיק - זה פרט שולי. אני מסרבת לאכול. המראה מאכילה אותי מספיק בשביל להמשיך להתקיים.

אני עוברת לידכם בתחנות אוטובוס. יש שיסתכלו ויגידו שאני רזה ומגעילה מדי. ויש שיסתכלו ויחשבו שהם רוצים להראות כמוני. אתם לא רוצים, תאמינו לי. הקרבתי כל כך הרבה בשביל להראות ככה. אני הולכת ומפזרת בדרכי בדלי סיגריות. משאירה לפעמים כוסות קפה ריקים. בלי סוכר, כמובן.

אנשים מסתכלים עלי הולכת, ולא מבינים באיזה כוחות. איזה כוח יניע ילדה בתת משקל שלא אוכלת כמעט כלום? לעשות ספורט 3 שעות ביום? מי שלא יודע את התשובה, כנראה שאף פעם לא ידע את טעם השנאה העצמית. היא האנרגיה, היא הכוח. אותה אני רוצה לגרש.

אל תחשבו לא נכון. אני מנסה. אני עומדת מול המראה ומחפשת עצמות, שימלאו את החור השחור שבתוכי, שרק דורש עוד ועוד. אני הולכת לבית חולים ומקשיבה לאישה שמתיימרת לדעת מה היא הפרעת אכילה רק בגלל שהיא למדה את ההשפעות הפיזיות שלה.

אף אחד לא יודע מה זה הפרעות אכילה, עד שהוא עובר אחת. בין המסדרונות הלבנים של בית החולים, אני לא מוצאת נחמה. רק פחד. פחד שיכריחו אותי לאכול ולשנוא את עצמי עוד יותר. זה אפשרי, מאד אפשרי.

במחלקה להפרעות אכילה יושבת ילדה על מיטה. מגש עמוס באוכל לרגליה. היא 1.65 ס"מ לגובה. ומשקלה 39 ק"ג. היד הגרומה שלה מחזיקה מזלג עם אוכל עליו. היא מזיזה את היד לכיוון הפה, ודמעות זורמות על לחייה. הילדה הזו היא אני.
 

"פרה מטומטמת"

"זה לא משנה כמה אנשים עוצרים אותך ברחוב ואומרים לך שאת יפה. זה כבר לא משנה אם הבנאדם שאת אוהבת מתחיל איתך פתאום. כולם עושים את זה מרחמים, ככה זה נראה. "השמנה הזאת, המסכנה הזאת, שצריכה להרעיב את עצמה בשביל לא להיראות כמו פרה...

"את יורדת ועולה על המשקל. אפילו את הגרמים את מחשבת. כל יום - בבוקר, בצהריים, בערב, בלילה. אחרי ארוחה שאמא הכריחה אותי לאכול, ואחרי הריצה המטורפת שעשיתי. לפני שהקאתי, ואחרי שהקאתי את הנשמה שלי בשירותים"


להמשך הסיפור
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by