בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סוד גדול, בור עמוק 

סוד גדול, בור עמוק

 
 
M.D.D

הספורט לא הועיל, אז התחלתי לדחוף אצבעות לפה ולהקיא יום יום. בלוג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני לא זוכרת את עצמי אף פעם בתור מישהי רזה. הייתי ילדה מלאה ואחר כך נערה שמנה, והרגשתי רע מאד עם עצמי. הרגשתי כלואה בתוך גוף שהוא לא שלי. בכיתה ו' חברה שלי רזתה המון! אני כל כך קנאתי בה, רציתי גם ולא הלך לי. במשך שנים ניסיתי לרזות ושום דבר לא הלך.

חופש אחרי כיתה ט', נרשמתי למכון כושר יחד עם חברה שלי. היא הורידה 10 ק"ג ואני בקושי שניים. הרגשתי כל כל רע, חשבתי כבר שאני אשאר עם הגוף הזה לנצח. באמצע כיתה י' כבר הבנתי שאם אני רוצה לרזות סופית, אני פשוט צריכה לסתום את הפה, אבל זה לא הלך אז התחלתי להקיא.
 
 
יום אחד בלסתי יותר מדי והחלטתי שאני חייבת להוציא את זה איכשהו. הייתי ילדה די עצלנית, וממש לא היה לי כוח לעסוק בספורט. אז פעם ראשונה בחיים שלי דחפתי אצבעות לפה. בהתחלה זה לא הצליח אבל לאט לאט מצאתי שיטות. התחלתי לשתות הרבה מים כדי שהכל יצא ועוד כל מיני דברים שכשאני נזכרת בהם עכשיו, זה מעביר בי חלחלה.

הייתי במצב הזה שלושה חודשים. הייתי מקיאה יום יום, פעמיים או שלוש ביום, והרגשתי רגועה. הסתרתי הכל מכולם, הרגשתי שאני עושה משהו אסור, וידעתי את זה, אבל לא יכולתי להפסיק. היו לי סחרחורות, היו המון דברים, אבל בתקופה הזאת לא רזיתי בגרוש כי בכל זאת, כמה שמקיאים לא הכל יוצא מהגוף.

יום אחד כשחזרתי מבית הספר ראיתי את אחותי בוכה, ממש בוכה. שאלתי אותה מה קרה? היא הסתכלה עלי והתחילה לבכות עוד יותר. פה נדמה לי שפתאום קלטתי את הנקודה - היא בטוח יודעת, בטוח. היא אמרה לי שהיא ראתה הודעה שכתבתי בפורום הפרעות אכילה כשנכנסה בטעות מההיסטוריה במחשב (ואני מפגרת שכחתי למחוק). היא ראתה הכל - על הסחרחורות, על ההקאות...פתאום הרגשתי כאילו שאני ערומה מול המונים, לא ידעתי מה להגיד לה.

בהתחלה הכחשתי הכל. אמרתי לה שאני לא כתבתי כלום, שאני לא בולמית וששום דבר מזה לא נכון. בסופו של דבר סיפרתי לה את האמת, היא לא הפסיקה לבכות, כאב לי עליה יותר מאשר על עצמי כי היא סובלת בגללי. ביקשתי ממנה לא לספר כלום לאמא שלי. אמרתי לה שאני מפסיקה עם זה לגמרי ושמעכשיו אני יודעת מה זה עושה, ושאני בחיים לא אקיא יותר. אבל ההבטחה שלי לא נשמרה לזמן רב. וכך גם לא של אחותי.

למחרת, אמא שלי קראה לי לשיחה. היא אמרה לי שהיא יודעת. לא ידעתי מה לומר. הרגשתי כאילו כל המדינה יודעת על הסוד שלי. אני אפילו לא יודעת איך לתאר את ההרגשה הזאת כשמתמודדים עם אמא שיודעת שיש לך הפרעות אכילה. אמא שלי רצתה לקחת אותי לפסיכולוג. אמרתי לה שלא תזכיר את זה יותר בחיים, ושם היא אפילו תנסה, אני אברח מהבית והיא לא תראה אותי יותר.

הבטחתי לה שאני חוזרת למוטב ושאני באמת אפסיק להקיא. הפעם באמת באמת התכוונתי לכך. לקחתי את עצמי בידים, הפסקתי להקיא, התחלתי לאכול נכון, אבל עסקתי בספורט בצורה אובססיבית וירדתי 9 ק"ג בחודשיים. אמא ידעה שאני עושה את זה נכון ובריא ושאני לא מקיאה יותר אבל הדאגה הייתה עדיין שם. הרגשתי שכל הזמן יש עין שבוחנת מה אני אוכלת, וכשאני נכנסת לשירותים אז מישהו תמיד מסתובב ליד אם יש רעשים.

הרגשתי כל כך רע עם העובדה שלא סומכים עלי, אבל ידעתי שאני גרמתי למצב הזה. אחר כך היו הקאות פה ושם אבל זה היה רק כשהיו שבירות שלא יכולתי להתגבר עליהן. הפעם האחרונה היתה כשראיתי את הטקס "מיס יוניברס" וכרגע כל יום בשבילי זאת מלחמה, כי אני לא חוזרת לבור שאיכשהו הצלחתי לצאת ממנו.

נ.ב - בינתיים, אני 12 ק"ג פחות אבל זה עדיין לא אומר שאני מרגישה רזה, וזה מה שמפחיד אותי יותר מכל.
 

הצל החיוור שלי

"כולנו שמנות. שמנות ומגעילות. הגבוליות של החברה. הפרעה שלמה שמבוססת על מזון. כמה הבטיחו לי רזון? כבר קשה להזכר. שתיה, כדורים "מנקים", כדורים "סותמי תיאבון", ספורט. רק הדוגמניות בשלטי החוצות לעגו לי באופן קבוע. אבל עכשיו כבר לא. עכשיו אני יכולה לבוא ולירוק להן בפרצוף..."


לסיפור המלא
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by