בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הרעב והריקנות 

הרעב והריקנות

 
 
``ענבר``

במשקל 35 ק"ג בלבד, המעוקה הגדולה ביותר היתה תחשות האפסיות. "אם יש משהו שאני שונאת, זה הכלום הזה. הכלום הזה שנדחף לי למוח. הכלום הזה שהיה לי בקיבה. הכלום הזה, שעדיין יש לי בלב. שלום, אני ענבר, ואני כלום". בלוג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני לא טובה בלנסח דברים. האמת היא שאני די גרועה בזה. אבל הצלחתי להוציא משהו טרי טרי על מסך העריכה. לפני שכתבתי את זה, מצאתי בחדר של ההורים שלי דף הפניה לדיאטנית שבו רשום תחת נושא התלונות של ההורים שלי: הפרעות אכילה, סימני אנורקסיה, רצון לדיאטה ועבר קודם בנושא. זה העביר בי בחילה עד שנתקפתי בבולמוס אכילה עד שגמרתי את כל הלחם בבית.
 
 
והנה זה כאן. אני מבינה שאכפת לכם, אבל ככה לזלזל בי? אם יש משהו שאני לא זה אנורקסית. אז כן, יש לי הפרעות אכילה, ככל המסתבר, וזה כנראה כבר יהפוך לחלק מהחיים שלי. כי כל החיים שלי זה היה פה, בפנים.

ורק עכשיו אני קולטת את זה עד הסוף. אני חוזרת לאותה הדיאטנית, לאותו המכון, אבל עם איזה מעל 30 ק"ג עודף מהפעם שעברה. ואני עוד חשבתי שיצאתי מזה. מאז ומתמיד אני זוכרת ששנאתי אוכל. פשוט לא נהניתי מזה. ביחוד לא מאותם ימי שבת בהם היינו הולכים לבקר את המשפחה, והייתי צריכה לאכול עוף.

בקושי בלעתי שלוש חתיכות. כל כך בחלתי מזה. עד הרגע ההוא, לפני שש שבע שנים, שזה כבר החמיר. לא אכלתי דבר. שנאתי הכל. אפילו גלידה לא היה לי טעים. וכל כך רציתי לאכול. אבל זה היה כל כך מגעיל.
 

1999: האשפוז הראשון

1999 היתה השנה בה נכנסתי למכון להפרעות אכילה. אני זוכרת בנות גדולות שחשבתי שהן בגילי כל כך קטנות, רזות, צנומות. אפילו פחות ממני. ואני? פחות מ-20 קילו הייתי אז. אפילו לא ידעתי מה זה משקל אז. אני רק יודעת שסיפרו לי שהוורידים בפנים בלטו לי. אני זוכרת שאת העצמות שלי תמיד ראו, בייחוד בתקופה ההיא. ושנאתי אותן. זה נראה לי כמו צלקת. רציתי שיעלמו.
 
 
לא היו לי חברים, לא היה לי כוח, ולא היה לי שמחה (צילום אילוסטרציה: SXC)
 לא היו לי חברים, לא היה לי כוח, ולא היה לי שמחה (צילום אילוסטרציה: SXC)   
רציתי לאכול, ולהיות כמו כולם. ולא שיעירו לי על זה.שיכריחו אותי לאכול, ושיאיימו עלי - ילדה בת שמונה שלא מבינה כלום מהחיים שלה - לכלוא אותה במוסד סגור עם זונדה בגוף. ולא אהבתי. פשוט לא אהבתי. אי אפשר להכריח מישהו לאהוב משהו, אפילו אני ניסיתי ולא הצלחתי.

נמאס לי מההערות על למה אני לא אוכלת, ושיש לי גוף מושלם, ושאני אנורקסית, ושאני לא מפותחת לגילי, ושאין את המידה שלי כי היא קטנה מידי ושמי יותר רזה? נו ברור שאני, כי אני הייתי מקל. ככה קראו לי. עכבר. קטנה. לא קיימת.

וככה הרגשתי, לא קיימת. טוב. הגיע המצב שנתנו לי תפריטים - אוכל. כל כך הרבה אוכל שעד היום לא אכלתי. ירקות ושניצל טבעול. יאק. כל כך שנאתי את זה!!!! אבל איימו עלי. ואיימו. ואיימו. ולא היה לי טוב. כי לא היו לי חברים. ולא היה לי כוח. ולא היה לי שמחה. אז מה כבר יכלתי לעשות? אכלתי.

הקאתי, בניגוד לרצוני, את האוכל. בתוך הצלחת. אז מה הוא עשה? איים עלי שהוא ידחוף לי את זה לפה. וזה מה שהוא עשה, בזמן שבכיתי, ונחנקתי, והקאתי. הוא פשוט דחף לי את זה לפה. וכך התרגלתי. לפחות לשנתיים.

רק לאחרונה התחלתי לאכול ירקות. רק לאחרונה התחלתי לאהוב אוכל. לפני שנתיים הייתי 35 ק"ג. המחזור התחיל לי מאוחר מכולם. ועד היום, עד היום זה פה. רק שהיום יש לי שליטה. אבל לחשוב שאני אנורקסית? זה כבר מבחיל כמה אתם יכולים לזלזל בי. אחרי כל זה, אתם חושבים שאני רוצה להיות אנורקסית?

חוץ מההפרעות אכילה האלו, הקושי עם לאכול הכל וכלום, הפרעות האכילה הללו שבכלל לא קיבלתי אותם כחלק ממני, רק דבר אחד תמיד היה, תמיד תמיד היה. תמיד הייתי כלום. אני תמיד כלום. זה מה שנכנס לי לשכל. ואם יש משהו שאני שונאת, זה את הכלום הזה. הכלום הזה שנדחף לי למוח. הכלום הזה שהיה לי בקיבה. הכלום הזה, שעדיין יש לי בלב. שלום, אני ענבר, ואני כלום. פשוט ככה.
 

ילדה מלאה ועצובה

"אחרי שנה של פנאטיות והקצנות, התחלתי להוריד בצורה משמעותית מהאוכל שלי. היו ימים שהייתי אוכלת 700 קלוריות, 600, ואז 400. בשלב מסויים התחלתי להיכנס לאתרי פרו אנה ומיה. רציתי כל כך להיות אחת מהן. הייתי חולמת בלילות על זה שאני במוסד. כל כך טיפשי ופתטי, כל כך".

לסיפור המלא
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by