בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אין שום דבר יפה בי 

אין שום דבר יפה בי

 
 
magicPie

magicPie עברה צומות, בולמוסים ושבועיים בלי אוכל, הכל כדי להרוס את זו שלועגת לה במראה. עם כל הרצון להבריא, האובססיה שולטת בה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני לא רוצה הפרעת אכילה. אני לא רוצה שתהיה בתוכי. אני לא מהאלה, אני לא מהאנורקסיות. לא אכפת לי כמה אני שוקלת, לא אכפת לי איך אני נראית, לא אכפת לי כמה קלוריות אכלתי. אני באמת רוצה לחיות. האובססיה שלי לא נותנת לי לחיות.

לקח לי כאב וסבלנות לשקם את הגוף שלי אחרי הצומות, והבולמוסים, והצומות. שבועיים ללא אוכל. כלום. כלום! אפילו לא מלפפון אחד מסכן. עד כדי כך הייתי נואשת, להרוס את מה שלועג לי במראה. עד כדי כך רציתי להעלים את הרגשות האלה. ניסיתי הכל, אבל אי אפשר להקיא אותם, ואי אפשר להרעיב אותם. אז מה נותר? מה אעשה כדי להסביר שנפגעתי? כדי שלא יפגעו בי עוד? אני לא יכולה לדבר.אני לא יכולה להודות שפגעו בי. נותר לי רק להוציא את הכל על עצמי.
 
 
אני נרגעת רק כשהרעב מרפא את הריקבון, ומשאיר אחריו שובל של הרס. אני משקרת לעצמי כל היום, משתכנעת לצום רק שלושה ימים, זה בריא, זה מנקה, לא? לא. וכל היום אני מזכירה לעצמי שאני צריכה להיות בריאה, מגנה את הקול הרעב הזה.

וניסיתי, ניסיתי להחלים. חודש שלם אכלתי בריא, אפילו יותר מאדם בריא, אפילו אמא אמרה לי להפסיק לאכול. אבל הבלגתי והמשכתי, והבטן התנפחה. התעלמתי ואמרתי שאני מחלימה. עליתי במשקל, אני לא צריכה להישקל בשביל לדעת, אני מרגישה, בגלל זה סירבתי להישקל. לא אכפת לי כמה אני שוקלת, אני לא מספר על מכונה, אני מסרבת להיות מספר על מכונה.
 
מצאתי עולם מעבר להפרעת אכילה, עולם שכשחייכתי אליו חייך אליי בחזרה, ושמחתי.
אבל דווקא ברגעים של שמחה צורם יותר הכישלון, הכישלון שנחלתי, בביטוי הכאב הרזה שלי. ואז הבנתי את האובססיה. אותי. רציתי ללבוש את הכאב, כי לא עמד קולי לצעוק.
לפתוח את פי ולומר "פגעתם! הרסתם עד יסוד!". צעקתי והצעקות נכנסו לתוכי והרקיבו את כל גופי. צעקתי ולא שמעתם את הצעקות בתוכי. לא שמעתם, אז עכשיו תראו.
תיראו כמה פגעתם, תיראו כמה נרקבתי.

אין שום דבר יפה ברזון החד. הוא מעורר חלחלה וצמרמורת, אסוציאציות של רעב וכאב.
אין שום דבר יפה ברזון החד. אין שום דבר יפה גם בי.
 
 

ירדתי 11 קילו בחודש וחצי

במשך 3 שנים עשו לנו הרצאות בביה"ס על אנורקסיה ובולימיה, ואני תמיד צחקתי ואמרתי לי זה לא יקרה, אני חזקה. אבל בכיתה ח', שיא הגיל שהמבוגרים קוראים לו "טיפש עשרה", ניכנס לי ג'וק למוח שאני שמנה. באמת הייתי די שמנה - שקלתי 70 ק"ג בגיל 13. כולם אהבו אותי, לא משנה כמה הייתי שמנה, ואמרו לי שיש לי פנים מדהימות ושאם אני ארזה אני אהפוך לכוסית, ואני המשכתי בצעדים שלי והתחלתי להקיא. כל דבר שהכנסתי לפה פשוט הקאתי אותו, זה היה חטא. אם היה נשאר לי משהו בגוף כולי הייתי בפרנויה שאם אני לא אקיא אני אשמין יותר ממה שאני....

לכתבה המלאה
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by