בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
למה הגורל שלי הוא להיות כל כך שמנה? 

למה הגורל שלי הוא להיות כל כך שמנה?

 
 
that girl

that girl לא מבינה למה הגורל שלה הוא להיות כל כך שמנה, ואפילו מעריצה קצת קרובת משפחה אנורקטית, ולא יכולה לסבול להסתכל במראה. בלוג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני בת כמעט 17, וכתבתי את זה בבוקר בבית ספר.

אף אחד מהחברים שלי לא יודע איך זה להיות הילדה הזאת. הם יכולים לנסות להבין, אבל הם לא באמת ידעו. רק מי שהיה שם יכול להבין. אבל האם אני באמת שם? או שזה רק משחק?

אני חושבת שהייתי יודעת אם זה היה משחק. כלומר, אפילו הפסיכולוגית שלי אמרה שיש לי בעיה עם אוכל. אבל לפעמים אני מרגישה שזה לא אני. זאת אומרת. אני הרי כל כך שמנה...
 
 
זה נוראי. זה משתלט לי על החיים. ושוב, אני לא יכולה לסבול להסתכל במראה. כשאני מסתבנת במקלחת, אני עוצמת עיניים, ובשאר הזמן לא מסתכלת. כי אם כן, אני אתחיל לבכות.

אני לא מבינה למה אמא שלי מוטרדת כל כך מהמשקל שלי ומהמראה שלי, הרי אני רק הולכת ומשמינה. מה היא רוצה?! שאני אהיה אפילו עוד יותר שמנה? הילדה הכי שמנה שיש? כולם מסביבי כל כך רזים, זה כל כך לא פייר. למה אני לא יכולה להיות רזה?

ואני יודעת שהמשקל שלי משפיע על הכול. הרי כשרזיתי קצת, ועדיין נשארתי שמנה, בן שהכרתי ונדלקתי עליו הראה סימני הדדיות. אבל הרי ברור שהוא לא רוצה אותי בסופו של דבר, כרגיל. אני שמנה מדי בשביל לאהוב.
 
אני לא מבינה את זה. הבטן שלי מקרקרת עכשיו. למה? למה הגורל שלי הוא להיות כל כך שמנה?
למרות כל זה, אני די שמחה בגלל שני דברים. הראשון הוא שאיבדתי קצת מהאהבה שהייתה לי פעם לדברים מתוקים, כמו עוגות, סופגניות, שוקולדים ועוד. זה כבר לא מגרה אותי, ולאט לאט אני מאבדת עוד יותר את האהבה לזה.

הדבר השני הוא שאימא שלי כל הזמן משווה אותי לד', מכרת משפחה שהייתה אנורקטית. זה אומר שהיא חושבת שאני בדרך לשם, לא?

אני מעריצה את ד' כל כך. אני לא בטוחה אם אני רוצה "להבריא". כי אם זה יקרה, זה אומר להיות ש-מ-נ-ה!!! ואם כן, אז זה רק לטובת המשפחה. כי כל מה שאכפת לי זה לא לפגוע בהם ולא להכאיב להם. כי מעצמי ממש לא אכפת לי.
זה לא כאילו אני חולה או משהו, הדבר היחיד שלא בריא בי הוא שאני שוקלת יותר מדי.
 
 
כשאני חושבת על אוכל, ועל כמה שאני שמנה וכמה השמנתי, מה שקורה הרבה בזמן האחרון, כי אמא שלי מתחילה להקפיד על זה שאני אוכל, ישר אני נהיית מבואסת.

בשנייה אחת הכול משתנה, וכולם רואים את זה. ואני מרגישה איך המבט בעיניים שלי נהיה ריק, מבוהל ועצוב ביחד, כמו שהיה לה', חברה ממש טובה שלי עם הפרעות אכילה די קשות.

דבר אחרון - אני לא מבינה למה כולם אומרים שהמידה שלי, בעיקר במכנסיים אבל גם בשאר הדברים, כל כך קטנה, כשהיא ממש לא. אני מסתכלת על המכנסים ומתביישת שהם שלי. וכשאימא אומרת שהם כבר לא יפים עלי, היא מתכוונת שהם גדולים עליי. ואני מרגישה בושה שאני לובשת אותם בכלל, אני אפילו מתביישת להגיד את המידה שלי מרוב שהיא ענקית.

אז זהו לעכשיו.

הילדה השמנה שמשמינה מרגע לרגע.
 

אין שום דבר יפה בי

אני נרגעת רק כשהרעב מרפא את הריקבון, ומשאיר אחריו שובל של הרס. אני משקרת לעצמי כל היום, משתכנעת לצום רק שלושה ימים, זה בריא, זה מנקה, לא? לא. וכל היום אני מזכירה לעצמי שאני צריכה להיות בריאה, מגנה את הקול הרעב הזה.

וניסיתי, ניסיתי להחלים. חודש שלם אכלתי בריא, אפילו יותר מאדם בריא, אפילו אמא אמרה לי להפסיק לאכול. אבל הבלגתי והמשכתי, והבטן התנפחה. התעלמתי ואמרתי שאני מחלימה. עליתי במשקל, אני לא צריכה להישקל בשביל לדעת, אני מרגישה, בגלל זה סירבתי להישקל. לא אכפת לי כמה אני שוקלת, אני לא מספר על מכונה, אני מסרבת להיות מספר על מכונה.

לכתבה המלאה
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by