בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
20 ק"ג של כאב, עצב, שמחה ובושה 

20 ק"ג של כאב, עצב, שמחה ובושה

 
 
שני* בת 17

כששערה של שני החל לנשור והפסיק לה המחזור, היא הבינה שמשהו לא בסדר בדיאטה ה"מושלמת" שלה. בבלוג היא מספרת איך משם התחילה להקיא ולחתוך את עצמה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תמיד הייתי מלאה, והרגשתי יותר "גדולה" מחברות שלי. הייתי בחוג בלט בגן, כדי להעלות לי את המוטיבציה. בבית הספר הייתי בחוג ג'אז. הייתי "מלאונת", ההשמנה התחילה בסביבות כיתה ה'. המדריכה בחוג לא שמה אותי בשורות הראשונות ואני ידעתי למה - הרי אף אחד לא אוהב לראות מולו ילדה שמנמנה רוקדת.

נכנסתי לחטיבת הביניים, המשכתי להשמין. לא היה אכפת לי כלל, אכלתי מה שרציתי. עד שהתחילו ההערות מהסביבה. לא פעם שמעתי מאנשים את המילה "שמנה" ועוד שאר מילות גנאי.
מה ששבר אותי היו ההערות מהמשפחה: "את כל כך יפה, אם תרזי תהיי מהממת", או: "למה את לא עושה דיאטה? תסגרי את הפה מעט, זה ישתלם לך".
 
 
עברתי לתיכון. תיכון מלא בבנות שדופות, רזות, יפות, מטופחות וזוהרות. רציתי גם, רציתי להיות אחת מהן, אבל לא ידעתי איך.

סיימתי את כיתה י' כמצטיינת, עם תעודה חתומה ומכתב הוקרה מהמנהלת. התחלתי את כיתה יא' עם כוונה להצליח, באמת להצליח. לא הייתי הכי מוצלחת, הייתי כל כך קרובה. אבל אז, באותה תקופה, דברים השתנו.

התחלתי לעשות דיאטה, דיאטה "מושלמת", כך כיניתי אותה - 1,000 קלוריות ביום. נשמע די סביר. רק חבל שהאלף קלוריות כללו גם ירקות. חישבתי לי קלוריות במחשב, הייתי כל כך מאושרת שסוף סוף מצליח לי, והיי, אני שולטת.

הקילוגרמים התעופפו עם הרוח בקלות מסחררת. אחרי פחות מחודשיים הייתי 10 ק"ג פחות. המשכתי. תוך 4 חודשים נדפו ממני 20 ק"ג. 20 ק"ג של כאב, עצב, שמחה ובושה בו בזמן.
הבנתי שהמצב לא טוב, נשר לי השיער, הייתי צהובה, הפסיק לי המחזור. ירדתי בחודשיים עוד 7 ק"ג.

ואז התחילה הבולימיה. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להרעיב את עצמי, אז התחלתי להקיא. זה לא עזר, הרי עולים במשקל. אז התחלתי לקחת להורים שלי כדורים, לחתוך את עצמי.

והיום אני סתם תקועה, בין התהום לעולם שבחוץ. באמת רוצה לצאת מזה, אחת ולתמיד. מוכנה לוותר על הרזון הזה למען שפיות וחיים נורמליים. רוצה לחזור למה שהייתי, לשמחת חיים הזאת.

איך הכל נלקח לי ברגע. אם רק הייתי יודעת שזה מה שיקרה, לא הייתי מתחילה בטירוף הזה, זה בטוח.
 

למה הגורל שלי הוא להיות כל כך שמנה?

זה נוראי. זה משתלט לי על החיים. ושוב, אני לא יכולה לסבול להסתכל במראה. כשאני מסתבנת במקלחת, אני עוצמת עיניים, ובשאר הזמן לא מסתכלת. כי אם כן, אני אתחיל לבכות.

אני לא מבינה למה אמא שלי מוטרדת כל כך מהמשקל שלי ומהמראה שלי, הרי אני רק הולכת ומשמינה. מה היא רוצה?! שאני אהיה אפילו עוד יותר שמנה? הילדה הכי שמנה שיש? כולם מסביבי כל כך רזים, זה כל כך לא פייר. למה אני לא יכולה להיות רזה?

ואני יודעת שהמשקל שלי משפיע על הכול. הרי כשרזיתי קצת, ועדיין נשארתי שמנה, בן שהכרתי ונדלקתי עליו הראה סימני הדדיות. אבל הרי ברור שהוא לא רוצה אותי בסופו של דבר, כרגיל. אני שמנה מדי בשביל לאהוב.

לכתבה המלאה
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by