בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"הדכאונות לא פסקו" 

"הדכאונות לא פסקו"

 
 
הדס

הדס נכנסה לדכאון אחרי מוות של מישהו קרוב, התחילה לשנוא את עצמה ומהר מאד נפלה לתהום של חתכים והקאות, מכתב ההתאבדות היה מוכן. בלוג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"זאת הפעם האחרונה שאני עושה את זה" אני אומרת לעצמי כל פעם מחדש, מורכנת ראש אל מול האסלה. הדמעות מציפות את העיינים. ואני? נושכת את השפתיים ומשתדלת שלא לבכות. תכיר, עולם, שמי הוא הדס ועד לפני שנתיים הייתי הילדה הכי יפה, הכי מוכשרת, הכי מוכרת, הכי נאהבת. היה לי כל מה שילדה קטנה רוצה. הכל. חברים לא חסרו לי והכל פרח מסביבי.
 
 
אבל יום אחד, לפי שנתיים, אותו יום ראשון שבו נהרגת, ניפץ את בועת הסבון הצבעונית שבה חייתי. הכל השתנה. המצב בבית כבר לא היה משהו, דיכאונות בלתי פוסקים, התרחקות מכל בן אדם אפשרי על פני כדור הארץ. הדכאונות לא פסקו. לא נתנו רגע אחד קטן של שקט. חתכים על הידיים החלו לצוץ כפטריות לאשר הגשם.

עם החתכים באה גם כן המודעות העצמית הנמוכה. לאט לאט התחלתי לשנוא את עצמי, לשנוא את הגוף שלי, את הפרצוף שלי. את כל מה שקשור בי שנאתי. מכתב ההתאבדות שלי היה מוכן ומזומן לרגע שבו אצטרך להשתמש בו.

עליתי על המשקל פעם-פעמיים בשבוע. ספרתי כל גרם. בכאב ירדתי מן המשקל הדיגיטלי, אחוזת קנאה לאימי, דוגמנית עבר שמבנה גופה רזה ויפה כל כך שאפילו מידותיה היו הכי קטנות. והעיקר - קטנות משלי.

התחלתי בדיאטות שונות ומשונות, כולן כשלו. חיפשתי דרך מהירה להשיל ממני את כל השומן הזה שראיתי. החלטתי להקיא "רק פעם אחת", או לפחות ככה חשבתי. בהתחלה לא ידעתי איך להקיא. אז הכנסתי אצבע אחת לגרון וכשהרגשתי שזה מתחיל לעלות הוצאתי. פחדתי כל כך.

עם הזמן למדתי שצריך 2 אצבעות בשביל טנגו מסריח ודוחה, ששורף בגרון. התחלתי להקיא את מה שאכלתי. אכלתי ואכלתי ואכלתי, ואז הלכתי למקלחת והפעלתי זרם חזק של מים, כדי שאיש לא ישמע. אני מאמינה שאילו מישהו היה מתקרב לדלת המקלחת, הוא היה שומע את הקולות המבעיתים של ההקאות היומיומיות.

אבל אין לאיש פנאי להתעסק בי, לאף אחד לא באמת אכפת מה קורה עם ההיא שפעם חלמה לדגמן בקמפיינים בינלאומיים, שפעם היה לה הכל, ועכשיו הכל בפח.

אל תתחילו עם התהום הזאת, בבקשה.

הדס
 

0-150 קלוריות ביום

לפני בערך חודש, אולי קצת פחות, באיזה יום ממש דכאוני, הסתכלתי במראה ופשוט נגעלתי מעצמי - מכל קפלון , מכל פגם. התחלתי לאבד את התיאבון, להיכנס לדיכאון, הרגשתי שמנה למרות שבמודע ידעתי שאני לא. הרגשתי שמנה ומגעילה ברמות שמעולם לא הרגשתי, פתאום הבנתי כמה באמת, עד אותו רגע, לא הצלחתי להזדהות עם הבנות מהסיפורים שקראתי, ועכשיו אני כן.

החלטתי לא לאכול. אבל האמנתי באמת ובתמים שאני בחיים לא אגיע לרמות של לחשוב ברצינות על להקיא או לקחת חומרים משלשלים, הבטחתי לעצמי שלשם אני לא אגיע.

לכתבה המלאה
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by