בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"אני ואנוכי נשים את כפפות האגרוף ונתחיל" 

"אני ואנוכי נשים את כפפות האגרוף ונתחיל"

 
 
בת 17

היא יודעת להעריך את אהוביה שעזרו לה לצאת מהמחלה, ונזכרת איך הייתה השופטת הביקורתית ביותר של עצמה, וידעה שבקרב עם עצמה היא תמיד תפסיד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני בת 17, אני לא חולת אנורקסיה, לא חולת בולמיה ולא בעלת הפרעת אכילה, אבל לא הייתי רחוקה משם. את הבנאדם שאני היום, שלם ושמח ואוהב ורגיש וקשוב וחי, אני חייבת לאנשים שאני אוהבת, שלא נתנו לי להגרר אל התהום הזו שמוכרת לכולנו.
 
 
בתקופה הקשה הזו כתבתי איזה שהוא קטע שאני מקווה שלא תזדהו איתו ואם כן אני מקווה שתדעו שדברים כאלו לא צריכים להיות נורמה ושמפחיד להישאר עם זה לבד.

הכי אני מפחדת מהזמן בו מחכים להירדם. הזמן בו אני לא יכולה לברוח ממני. אין מסטיק ללעוס ואין פתק לרשום, אי אפשר להתעסק בכלום אי אפשר להסיח את הדעת. צריך לשכב בחושך, אני אנוכי ועצמי, ולהקשיב למחשבות אותם דחקתי הצידה במהלך היום. מוזר, אבל הרגע הזה שכל כך מטריד אותי, כבר נשכח ממני בבוקר. אף פעם אני לא מצליחה לזכור את הרגע בו הפכו המחשבות הטורדניות לחלומות.

יש שקט ושקט הוא הצליל הכי עוצמתי. הראש מונח על הכר ואז המשא יורד מצווארי וכתפיי המייללות. התנאים אופטימאליים לשלווה ואז זה כמו לעמוד מול מראה. עירומה.

כשאני עומדת עירומה מול מראה, ויצא לי כמה פעמים לנסות את זה, אני רואה את כל הפגמים שבי ואת כל מה ששבור ומקומט ולא יפה. אם יש מספיק אור, ואני עומדת מספיק קרוב, קרוב לודאי שלא אוהב את מה שאראה.

בלילה אני המראה של עצמי, אני פאנל השופטים הכי ביקורתי ואני צריכה לנצח את עצמי במלחמה. מה שאומר שבכל מקרה חלק ממני עומד להפסיד. אני בחלל הזה יחד עם המחשבות והרגשות והכיעור והחסרונות והפחדים והכאבים. ואז לא צריך מספיק אור רק מספיק חושך, שיקל על המבוכה ושיסתיר את הדמעות או הסומק. ואז לא צריך לעמוד קרוב, אפשר גם לעמוד מאוד רחוק ועדיין לראות הכל ולא להחמיץ אף פרט מצלק.

אני מהססת, עוד קצת ואז העייפות מכריעה ואני מזדחלת למיטה. מתקפלת בעצמי ומחכה.
והמחשבות והרגשות הם כולם הכינו את עצמם. ובראשי עוד נותרו אור הירח השוטף את הרחוב, הכוכבים המנצנצים וקורצים עיניים כמחווה של אמון בין שניים הקושרים קשר נגדי והטיפות החמות של המים בהם ניסיתי לשטוף את היום מעליי ללא הצלחה. וכל אלו כמו לוחשים את פחדי.

אני מחכה, והשמיכה שעוטפת אותי ומדמה לי חום היא זו שמשאירה חרכים ספורים דרכם נכנסים ליטופים של רוח קרה. הרוח מנשקת את גופי ועם כל נשיקה נשמתי נעתקת. אני כבר יודעת שבעוד רגע יצופו הפרטים ואני ואנוכי נשים את כפפות האגרוף ונתחיל. ובקרב הזה תמיד אני אנצח ותמיד אני אפסיד. אצא עטורת זר פרחים ומעוטרת חבלות וסימנים. וכל אלו יצרבו כל כך.

ואחרי הקרב בו נשארתי יתומה מהרגשה, אני אחוש את הגואלת עולה ועולה בי, מכבידה על
עפעפיי ומצווה על איברי רפיון. וברגע של נצח היא תשא אותי מהזירה בה נפלתי ונשארתי עומדת ותיקח אותי איתה אל מחוזות מתוקים מרים. השינה.

למחרת בבוקר לא אוכל לזכור את המחוזות בהם ביקרתי או את הרגע הנצחי בו הרגשתי
אינסופית. כל מה שיהיה לי לעד מהימן הם פרחים נבולים סבוכים בשערותיי וחבורות
כחולות.
 

"אסור להתמוטט"

את פותחת את המקרר וחושבת על ארוחת הצהריים שאת צריכה לזייף. חושבת מה תגידי שאכלת. מחליטה שמרק תהיה בחירה נכונה, כי אחרי טיפות של מרק אי אפשר לעקוב, לעומת זאת אחרי מזון מוצק אפשר. ועוקבים אחרייך, יודעים שאת כזאת. יודעים, ולא עושים כלום. שותקים.

בתוך המקרר את נתקלת בבקבוק שוקו. פעם היית מכורה לשוקו, את עוד זוכרת את זה. עוד נשאר בתוכך משהו שקורא לך לשתות אותו. את שולחת יד, אפילו לא מוזגת לכוס. פותחת את הפקק ושותה. מפסיקה. יורקת החוצה. מה את עושה?! מטומטמת.

התותים המסוכרים קוראים לך גם הם. הגוף והנפש נלחמים. את פועלת מתוך דחף בלתי מוסבר. דחף שאת שונאת. מן תחושה כזו בבטן. ר-ע-ב. את פותחת את הקופסה ומוציאה מתוכה תות אחד. לועסת, בולעת. איכס, שמנה. מחזירה למקום. את רואה ממרח שפעם אהבת, לוקחת חתיכת לחם ושמה עליה כמות גדושה ונכבדת. בשנייה האחרונה מתחרטת ומחזירה חלק.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by