בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גם בנים סובלים מהפרעות אכילה 

גם בנים סובלים מהפרעות אכילה

 
 
נער אלמוני

"כשהגעתי הביתה הייתי הולך לישון כדי לא להתפתות ולאכול. היו ימיים שהייתי אוכל תפוח ביום... לא אגיד שלא סבלתי, אבל בשלב מסוים הרגשתי מעין תחושת ניצחון עצמי". בלוג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבה אנשים חושבים שהפרעות אכילה הם עניין של בנות בלבד, אלמוני מספר:

גם בנים חולים בזה.. אני למשל. הסיפור שלי מתחיל היסודי הייתי ילד בודד בלי הרבה חברים ולא מקובל. המפלט היחיד שהיה לי היה האוכל ובעיקר חטפים וממתקים. אף פעם לא הייתי באמת שמן אבל הייתי ילד די מלא.. ותגובות מצד הילדים לא איחרו להגיע.
 
 
אני לא רוצה לכתוב יותר מדי, כי קשה, אבל הדבר גרם לי להחליט פשוט שאני לא אוכל יותר כלום. לא הייתי אוכל את הסנדוויצ'ים שההורים היו שולחים (בסוף השבוע הייתי מרוקן 6-7 סנדוויצ'ים שלא אכלתי מהתיק), וכשהגעתי הביתה הייתי הולך לישון כדי לא להתפתות ולאכול.

היו ימיים שהייתי אוכל תפוח ביום.. ואני לא אגיד שלא סבלתי, אבל בשלב מסוים הרגשתי מעין תחושה של ניצחון עצמי, שאני מצליח לנצח את הגוף שלי, שאני יכול לרמות אותו.. אני לא יודע איך להסביר את זה.. הרעבתי את עצמי.

הדבר הוביל לירידה דרסטית במשקל שלי. 8-9 ק"ג בחודשיים בערך. אמא שלי הייתה מזועזעת ממני וכל הזמן דחפה לי אוכל, אבל אני פשוט לא יכולתי לאכול, פחדתי פחד מוות שאני אשמין, שיצחקו עליי. לא הייתי במצב כל כך גרוע, ולא הייתי עור ועצמות, אבל הייתי בדרך ואני יודע שהייתי בדרך, כי הייתי עייף כל הזמן והייתי חיוור. חולצות נראו עליי כמו שק.

אבל לי שיחק המזל כי אני לא הידרדרתי. לי היו הורים שעזרו לי והוציאו אותי מהמצב הזה, ולמזלי לא הייתי צריך להגיע לבית חולים ולא שיחות עם פסיכולוג. יצאתי מזה ברוך השם, העליתי קצת במשקל, והיום אני בכיתה י"א.

הפרעת האכילה הזאת פגעה בכל כך הרבה תחומים בחיים - הביטחון העצמי שלי ירד ואני תמיד מרגיש נחות ולא טוב מאחרים, אני לא מסוגל לאכול ליד אנשים מלבד המשפחה שלי; כל הזמן אני חושב מה האנשים חושבים עליי - שאני שמן, שאני לוקח יותר מדי אוכל, וכאלה דברים.

יש לי אולי 20 טבלאות קלוריות לכל דבר, ואני מנסה לאכול בין 800 ל-1,000 קלוריות ביום וזה בצורה אובססיבית כל כך. אני מנסה להפסיק אבל אני לא יכול, כל דבר אני מחשב קלוריות ויש ימים שלפעמים אני מתפתה ואוכל ארוחה גדולה, שלפי החישובים יצאה בערך 1,000 קלוריות ואולי יותר(זאת טרגדיה), אני פשוט לא אוכל כל היום, ולפעמים גם ביום שאחרי. בבית הספר אני משתדל כמה שיותר לא לאכול.

אז הנה, ככה השפיעה המחלה הזאת, שאני אפילו לא רוצה להגיד את שמה. היא משפיעה עלי עד היום וכנראה תמשיך להשפיע. מקווה שתבינו אותי... היה קשה לי להיפתח ולספר את הסיפור שלי. רק המשפחה והחברים הקרובים שלי יודעים עליו.

לקבלת עדכונים ב-RSS על כל מדורי נענע אקטואליה, העתיקו את הלינק המצורף:
http://rss.nana10.co.il/?s=126&Cat=10576

להסבר על RSS
 

"ידעתי שזה חולני ומעוות"/ הפרעות אכילה

תמיד הייתי ילדה מלאה. לא שמנה, מלאה. מלאונת כזו.

אבל זה הספיק בשביל שאני אסבול מההצקות של הילדים בבית ספר, כל יום, כל היום, במשך 8 שנים. אך זה לא השפיע עליי... תמיד הייתי ילדה מאושרת ומלאת שמחת חיים, עם חיוך תמידי על הפנים.

הייתה לי חברה. שמנה. לא מלאה, שמנה. תמיד השוויתי את עצמי אליה וכך חסכתי לעצמי את הרגשות אשמה על כל פעם שאכלתי...

המצב רק הלך והחמיר, התחלתי לשנוא את עצמי, את הגוף שלי, לא הצלחתי להסתכל במראה בלי להתחיל לבכות או להיגעל.

שנאתי את זה. חברה שלי רק הלכה והרזתה עוד ועוד, היא השיגה חבר, והמון חברים חדשים, והרגשתי כל כך לבד, כל כך דחויה, כל כך שמנה.

לטור המלא
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by