בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
בריאות הנפש 
"במקום להיאבק על חיי המשכתי לכוון אותם לקבר" 

"במקום להיאבק על חיי המשכתי לכוון אותם לקבר"

 
בריאות הנפש |
 
שירן

היא הרעיבה את עצמה, הכאיבה לעצמה וגרמה לעצמה להקיא גם כשלא לא אכלה. אחרי שהנשמה קרסה והיא התמוטטה נפשית, היא הבינה שהיא הורגת את עצמה. בלוג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
נכנסתי על מנת לעדכן על משהו אחד בבלוג, ולפתע קפץ לי הבלוג "לנצח את הפרעת האכילה". קראתי שם בעיון, באמת שאני כבר רוצה לצאת מזה כי מדבר שעשה לי טוב אני כבר מרגישה רע, ולא כיף לי הביקורת העצמית הקשה הזאת. קראתי הרבה דברים שבנות כתבו, וגם אני הרגשתי פתאום צורך לכתוב אז נכנסתי לוורד והמילים פרצו ממני כאילו היו שם כל הזמן ולכן החלטתי לשתף אותכם:
 
 
"את שמנה", "את מכוערת", "למה זה נראה שהכל יוצא מהצדדים?" - ככה זה התחיל, ככה המחשבות היכו בי גם מבלי שרציתי. שעות הבטתי במראה, בוחנת כל פיסת עור שיוצאת מגופי ונראת מיותרת, ביקורות שלמות ותרגילים שלמים שהבטיחו "ככה תשמרי על גיזרה נאותה" -
תרגילים, ריצות, כפיפות בטן, מה לא ניסיתי לעשות על מנת להיות מושלמת.

"את תצליחי", "אל תהיי חלשה", "מה את צריכה את הבמבה הזאת בתוכך?" הקול קרא בתוכי בכל רגע משבר. עד היום הוא עוד צועק, אבל בקול שקט יותר. בכי תמרורים לאחר חטיף שוקולד שחילקו בכתה, מכות חזקות שהחטפתי לעצמי בבטן לאחר ארוחת צהריים "מפנקת" .

הקול הזה שבי, בכל פעם שעמד בפני פיתוי דיבר כל כך חזק, ואני נגרתתי אחריו. אני עוד נגררת אחריו, הייתי חלשה לעומתו. ואם במקרה הצלחתי להתגבר ובכל זאת לאכול משהו טעים שאמור לעשות "מתוק בנשמה", הנשמה קרסה ואני התמוטטתי נפשית.

הייתי יושבת בבית מתאגרפת בבטן שלי, יושבת במיטה שעות ופשוט ישנה, מקיאה גם אם כבר יוצא לי מים כי לא אכלתי כלום, מורטת שיערות בצורה אובססיבית. הייתי הולכת ומרגישה שהמבטים של האנשים מתמקדים בי. בהתחלה הרגשתי שהמבטים סוקרים את כל נקודות השומן בגופי, אחר כך, לאחר שהתחילו להיות תוצאות, הרגשתי שאנשים מביטים בגופי ובי כאילו אני לא מכאן. אולי באמת לא הייתי אמורה להיות כאן, במשקל הנמוך שהייתי, אנשים לא תמיד יוצאים מכך.

האנה שבי הייתה חזקה יותר. אחרי כל ארוחה הייתי מרגישה שאני לא שווה כלום. יום אחד עמדתי ופשוט ירקתי על המראה - שנאתי את מה שראיתי, תיעבתי. איך יצור שמן כמוני הולך ברחוב? מה חשבתי לעצמי כשאכלתי פרוסה של לחם מלא עם גבינה לבנה 5%? לאט לאט התחלתי להתפורר והפרעת האכילה גברה עלי וככה הדימוי העצמי שלי ירד. הוא הגיע לריצפה וכל מי שרצה דרך עליו, וככה גם עלי.
 
אני לא אשכח שיצאתי עם מישהו והוא הסתכל בי במבט מדהים ואמר שהוא כל כך אוהב שרואים בי את העצמות, שזה מגרה אותו כל כך. ואני רק צעקתי בתוכי על כל הסבל שאני עוברת בשביל להגיע לתוצאה ה"מושלמת" הזאת ולא הבנתי מדוע כשמחמיאים לי כביכול, אני לא נהיית מכך מאושרת.
 
 
"כבר לא הייתי אמורה להיות כאן" (אילוסטרציה: megeliza519, flickr)
 "כבר לא הייתי אמורה להיות כאן" (אילוסטרציה: megeliza519, flickr)   
אני זוכרת את הסבל של ההורים, של המשפחה שלי. אמא שלי, שכל פעם שאלה שאלות ולא הצלחתי בעצמי להסביר מדוע אני כל כך שקועה בתוך העולם המגעיל הזה שרק סוחט ממני את כל האנרגיות שאזלו מתוכי ממזמן. כל רגע נהפך לדמעות, כל מילה של אדם נהפכה למשבר.
אני צעקתי בלב, כי לא נותרו בי כוחות.

כששתקתי בכיתי, וכשחברה הייתה מדברת איתי על אנורקסיה וכמה שירדתי וכדאי שאני יעלה, שמרתי על פנים שקטות וחייכתי מבפנים. כל מילה על זה ש"את צריכה להשמין שירן" גרמה לי להרגיש שכולן מקנאות בי. כשאמרו לי לעלות, הבנתי שהן מקנאות והן רוצות להרוס אותי. החיים שלי נהפכו למעין משחק תחרותי, הרגשתי שכולם נגדי כי אני כן מצליחה לרדת, כי אני כן שולטת במשקל שלי וכולם רצו להרוס אותי.

היום אני רוצה להשתקם. היום אני לא מרגישה טוב יותר, אבל לפחות אני יודעת שאני צריכה לאהוב את עצמי, כי יש הרבה שאוהבים אותי ואני הפעם מאמינה בזה. קיבלתי התקף לב, כבר לא הייתי אמורה להיות כאן וכמו טיפשה במקום להיאבק על חיי המשכתי לכוון אותם לקבר. עכשיו הצלחתי - אני שוקלת X קילו וטוב לי עם עצמי ואני מתכננת לעלות, אבל לאט לאט. אני לא ממהרת לשום מקום ואני יודעת שיש הרבה שתומכים בהחלמה שלי.

פורסם בבלוג "לנצח את הפרעת האכילה" של לירן רוגב - פסיכולוג, מתמחה בטיפול בהפרעות אכילה במסגרת עמותת "שחף"

לקבלת עדכונים ב-RSS על כל מדורי נענע אקטואליה, העתיקו את הלינק המצורף:
http://rss.nana10.co.il/?s=126&Cat=10576

להסבר על RSS
 

גם בנים סובלים מהפרעות אכילה

אני לא רוצה לכתוב יותר מדי, כי קשה, אבל הדבר גרם לי להחליט פשוט שאני לא אוכל יותר כלום. לא הייתי אוכל את הסנדוויצ'ים שההורים היו שולחים (בסוף השבוע הייתי מרוקן 6-7 סנדוויצ'ים שלא אכלתי מהתיק), וכשהגעתי הביתה הייתי הולך לישון כדי לא להתפתות ולאכול.

היו ימיים שהייתי אוכל תפוח ביום.. ואני לא אגיד שלא סבלתי, אבל בשלב מסוים הרגשתי מעין תחושה של ניצחון עצמי, שאני מצליח לנצח את הגוף שלי, שאני יכול לרמות אותו.. אני לא יודע איך להסביר את זה.. הרעבתי את עצמי.

הדבר הוביל לירידה דרסטית במשקל שלי. 8-9 ק"ג בחודשיים בערך. אמא שלי הייתה מזועזעת ממני וכל הזמן דחפה לי אוכל, אבל אני פשוט לא יכולתי לאכול, פחדתי פחד מוות שאני אשמין, שיצחקו עליי. לא הייתי במצב כל כך גרוע, ולא הייתי עור ועצמות, אבל הייתי בדרך ואני יודע שהייתי בדרך, כי הייתי עייף כל הזמן והייתי חיוור. חולצות נראו עליי כמו שק.

לכתבה המלאה
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by