בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמרו לי "שלא תתנפחי" 

אמרו לי "שלא תתנפחי"

 
 
מ`, בת 13

היא רק בת 13 אבל החיים מאכזבים אותה, ולכן היא החליטה שהיא תתחיל לאבד משקל עד שישימו לב שהיא שם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנשים מתרחקים ממנה (תמונה: ASAP)
 אנשים מתרחקים ממנה (תמונה: ASAP)   
תמיד הייתי ילדה שמנה. אבל רקדתי. הרבה. אז לא היתה בעיה.
עד שהפסקתי לרקוד. הייתי בכיתה ה' כזה קרה וכולם צחקו עלי כי רקדתי בלט. אז פרשתי. והתחלתי להעלות במשקל. עוד יותר.

בכיתה ו' הייתי בגובה 1.40 ושקלתי 50. כולם קראו לי שמנה. והם לא הסתפקו בזה. לצערי, הייתי השעירה לעזעזל של הילדים בכיתה שלי. הם העבירו עלי שמועות. ועכשיו אני בחטיבה. כמעט שלוש שנים אחרי כיתה ו'. ובכל זאת. אנשים מתרחקים ממני. הם הפיצו שאני לא בתולה. שעשיתי מופעי חושפנות. וכאלה... ובחיים שלי לא עשיתי כאלה דברים!

אני לא עשיתי להם כלום! מה הם רוצים ממני? למה דווקא אני? לא שאני מייחלת למישהו לעבור את מה שאני עברתי. יש רק מישהו אחד. מי שהוביל את כל זה. ר'. הוא עדיין קצת מציק לי. אבל אני כבר לומדת איך להתמודד איתו. למרות שבתיכון בטוח יהיו לי בעיות להתחבר עם אנשים. ויחשבו שאני נותנת. כמה חבל. לצערי, אני גרה ברמת השרון. עיר של פרחות וערסים. וכולן מסביבי רזות! מה זה רזות? אנורקסיות אמיתיות.
 
 
תמיד כשהייתי לוקחת את הלחמניה השניה שלי תוך 10 דקות, אבא שלי היה מעיר לי "שלא תהיי שמנמונת" ומזה זה התחיל. תמיד כשהיו מכינים תה בבית הספר (והתה שם מגעיל בטרוף!) הייתי מבקשת 3 כפיות סוכר. המורה אמרה לי "שלא תתנפחי".

אוקי. הבנתי את הרמזים. פניתי לאמא שלי והיא עזרה לי והתחלנו דיאטה מסודרת. וירדתי. אבל אז עליתי את הכל בחזרה.

כזה לא עזר ביקשתי ללכת לדיאטנית. הלכנו. עכשיו אני בתת של 3 קילו. אני לא אנורקסית. אבל אני מקווה להיות! אולי אז יתיחסו אלי קצת! אפילו כשחתכתי את עצמי לאף אחד לא היה אכפת! כולם ראו את זה ואף אחד לא התייחס.

יש לי חברה שרוקדת. 9 שעות בשבוע, לא כולל הריקודים בבית, והיא בתת משקל של 5 קילו. כשרצו להכניס אותה לאשפוזי יום ההורים שלה פשוט הפסיקו לתת לה ללכת למכון. היא הורגת את עצמה ולהורים שלה לא אכפת. ועוד חברה עושה פוזות. כאילו חותכת ורידים. כמה שריטות על גב היד זה לא דכאון, זה סתם צומי. ואני תמיד שם בשביל להקשיב ולעזור!
 
בלי בת מצווה, בלי אהבה (תמונה: SXC)
 בלי בת מצווה, בלי אהבה (תמונה: SXC)   
עלק חברות! כל כך הרבה דברים שסיפרתי הן לא יודעות. הן לא שמעו. הן לא הקשיבו.
ניסיתי להתאבד. פעמיים. בקפיצה מהחלון. אנחנו גרים בקומה שלישית אז זו לא בעיה. דווקא מתי שהתכוונתי לעשות את זה - מישהו נכנס הביתה!

היה לי חבר ילדות, הכי מדהים בעולם. יכולתי לדבר איתו על הכל. אבל גם הוא נטש אותי, בצורה הכי מכוערת שיכולה להיות. ואחותי הגדולה, הדבר הכי טוב שנשאר לי בחיים. הבנאדם היחיד שאני באמת אוהבת טסה לחול אחרי החבר שלה. ואני תקועה בארץ המזדיינת הזאת לבד. עם אמא שמכורה לסיגריות ואבא שתיין.

אני זוכרת. שפעם חברה סיפרה לי שההורים שלה שומרים בבנק כסף בשבילה. שאלתי את אמא שלי אם גם לי יש, והיא אמרה לי: "אין לך מה לדאוג. יש כסף והכל בסדר". אחר כך אמרו לי שבגלל שאין כסף אני צריכה לבחור בין מסיבת בת מצווה או טיסה לחו"ל.

בחרתי בטיסה. כל השנה חיכיתי וחיכיתי ולא הפסקתי לדבר על זה. וכל כך ציפיתי לזה. אבל חודש לפני הנסיעה אמא שלי אמרה לי :"אנחנו נצטרך לדחות את הנסיעה לשנה הבאה, אנחנו לחוצים בכסף עכשיו". כל העולם שלי קרס.
 
 
כבר חצי שנה אני לא יודעת איך לבכות ולא יודעת מה זה אומר להרגיש שמחה. אפילו ה"חברות" שלי לא שמו לב שהחיוך שלי שונה ושהצחוק שלי מזוייף. אין חו"ל, אין חברים, אין משפחה. רק אני. אני והמשקל.

בהתחלה זרקתי את הכריכים לארוחת עשר לפח. אחר כך לא היה לי תאבון בארוחת ערב, ככה סיפרתי להורים. חייתי על ארוחות צהריים, כאשר חודש שלם אני לא אוכלת כלום לבית הספר.

אבל אז התחלתי לבלוס ולאכול כמו בהמה. כי זה בדיוק מה שאני - בהמה. עכשיו אני 1.52 ושוקלת 41. אמרתי שהפעם אני עושה את זה רציני. חקרתי קצת. אני יודעת שיש לי בעיה. אני יודעת שיש לי בעיה שכלית ושצריך לתקן אותה. אבל אף אחד אחר לא יודע. אני רוצה שידעו. אני רוצה שכן ישימו לב אלי.

תמיד היה בבית את החוק "אם אחת מקבל גם השניה מקבלת" אחותי הגדולה קיבלה הורים שמחים ומאושרים. מסיבת בת מצווה טיסה לחו"ל. חדר מושלם. אחות קטנה. חברות מושלמות. יופי מושלם. חיים מושלמים. אני קיבלתי אבא שיכור. הורים שרבים בלי סוף. כמה בנות שקוראות לעצמן החברות שלי. חדר עבודה ישן (שיותר קטן מחדר השרותים שלנו) בתור חדר שינה. שמועות על זה שאני זונה. אחותי הגדולה ברחה ממני. כך גם החבר הכי טוב (או שחשבתי שהוא חבר טוב) ובטן שקופצת איתי בשעורי ספורט או קופצת אפילו כשאני סתם הולכת ברחוב. חיים חרא. חרא זו לא מילה שמתארת את החיים שלי בכלל.

יש לי בעיה. ואני לא יכולה לצאת ממנה. לפחות לא לבד. אבל אף אחד לא רואה. אני מפחדת שייקחו ממני את הרזון. הרזון שיבוא. כי כל אלה שתופסים אותן רק עוברות עוד התעללות, אישפוזים וכאלה, לא רוצה. אבל הגעתי לשלב ההכחשה.

לקראת ארוחת הערב אני לא אוכלת כלום כל היום. ואז אבא שלי בא ושואל אותי שאלה אחת שאני באמת מעריכה אותו על ששאל אותה. שאלה כנה אמיתית וישירה - "את מרעיבה את עצמך?". יכולתי להגיד לו כן, וחתכתי ורידים, ואני בדיכאון! תטפלו בי! יכולתי לשתוק ולתת לו להבין לבד. אבל במקום זה אמרתי "חס וחלילה". פחחחחח יופי!

אין לי ביטחון עצמי, ואין לי ביטחון באחרים. אפילו בהורים שלי אני לא יכולה לבטוח. אני לא יודעת אם יקראו את זה ויבכו. או שסתם יקראו את זה. אני לא יודעת אם יקראו את זה בכלל.

אני כן יודעת משהו אחד: צריך תמיד לדבר עם מישהו. לי זה כבר אבוד. אני מתחילה דיאטת כסאח וללכת כל שבוע למכון הכושר. אם אני אשאר בחיים בעוד חצי שנה בטח אמשיך לספר את הסיפור שלי.

בהצלחה לכל אלו שעוד יכולות לצאת מזה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by