בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שכל העולם יישמע 

שכל העולם יישמע

 
 
ניר פרח, Red

בכל פעם שבנו הטרי של ניר פרח מתחיל לצרוח במרכזו של מרחב ציבורי כלשהו, האב הגאה, מייחל לכך שהאדמה תבלע אותו. פרסומת מחו"ל מדברת להורים שחשים כמותו. ביקורת פרסומות להורים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש איזשהו שקט מפחיד שמשתרר במסעדה, כשהקטן שלנו מתחיל לבכות. פתאום נדמה שהמוזיקה נקטעת, האנשים נתקעים עם המזלג בפה, הברמנים נעצרים עם השייקר לפני שפת הכוס של המרגריטה, והטבחים מפסיקים לעטר בשמן פטריות כמהין את הפילה בקר מדיום-רייר שלי.

שקט. שקט שנדמה כאילו הוא נמשך שעתיים וחצי, לפני שהעולם חוזר להסתובב, והאנשים שבים לעיסוקיהם הקולינריים. לא ברור למה, אבל אני תמיד מרגיש קצת אשם בבכי שלו (למרות שהבכי שלו נובע מזה שהעזתי להציע לו עוד אוכל, בזמן שהוא בכלל רצה מוצץ). כאילו פישלתי במשהו.

אחרי השאגה שלו אני מציץ לצדדים, להעריך את הנזק האקוסטי שגרמתי לסובבים אותי, ולקבוע אם אפשר להוריד את רמת הכוננות ל"ירוק-1" או שאני צריך להרחיק את עצמי ואת הטרוריסט הדציבלי שלי משולחן 32 לעבר השולחן של המארחת.

באיזה גיל ילדים קטנים מפתחים את רפלקס הבושה, שמונע מהם לבכות בפרהסיה? אני רואה את הילדים הסדיסטיים שמתמוטטים על רצפת הסופרמרקט בצרחות היסטריות כאילו היו חברים של כבוד בלהקת המקוננות הנוצריות מארמניה, ובא לי לחבק את ההורים שלהם חיבוק אמיץ.

יש משהו בהתנהגות של הורים שנמצאים ליד הילד הבוכה שלהם. הם פתאום נורא מודעים לעצמם. הם מדברים אל הילד שלהם, כשלמעשה 97% מהטקסט שיוצא להם מהפה מכוון כלפי האוכלוסיה שסובבת אותם: "יניב, אני סופרת עד ארבע והולכת לאוטו" הוא למעשה משפט שמשדר לסביבה מסר של "חברים, זה בסדר, הכל תחת שליטה".

תסתכלו בהזדמנות על אמא מיואשת שאומרת את המשפט הזה לבן שלה שעסוק בהצפת רצפת מחלקת הממתקים בדמעות מלוחות, ותראו שהיא בכלל לא מסתכלת עליו. היא אומרת את הדברים תוך שהיא תוקעת בזקנה עם העגלה מבט של "גברת, אני מציעה לך להפסיק עם צקצוקי השפתיים האלה, לפני שלא יהיו לך שיניים תותבות לצקצק איתן!".

אין מה לעשות. כהורה אתה חייב לשדר בטחון, למרות שחוסר האונים מציף אותך ומאיים להתפרץ מכל נקב. לא ברור לי אם הייתי מוכן, כמו אותה בחורה בפרסומת לכיוון המנועים של "מידאס", למסור את התינוק שלי לבנאדם זר שיושב מולי באוטובוס, אבל אולי פשוט עוד לא חוויתי את מפלס הייאוש שאותה בחורה חווה. עוד יותר לא ברור לי, אגב, מי ההורה שהסכים לתת את פרי חלציו לפרסומת שמצריכה ממנו לבכות לכל האורך. והוא בוכה. זה לא סתם אפקט.

האמת? אני קצת מקנא בילדים שבוכים בציבור. יש בהם משהו נטול עכבות. חוסר מודעות עצמית בגרוש. לדעתי, את האימרה הפילוסופית "תרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך" צריך להחליף ל-"תרקוד כאילו אתה ילד בן ארבע שבוכה בסופר כי אמא שלך לא מוכנה לקנות לך קיט-קט צ'אנקי". נכון, הנוסח קצת יותר ארוך, אבל אני מאמין שזה יתפוס בסוף. סמכו עליי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by