בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זה רק אני והגמל שלי 

זה רק אני והגמל שלי

 
 
דנה פלמון

כתבתנו החליטה שהיא צעירה ונמרצת מספיק כדי להתמודד עם 21 גמלים. על הנוף המדהים, הנאקה אהבלה, והאירוח הבדואי המושלם: לא לרכי הלבב וקפוצי הישבן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שיירת גמלים, בלי אף סובארו באופק (תמונה: דנה פלמון)
 שיירת גמלים, בלי אף סובארו באופק (תמונה: דנה פלמון)   
השעה 11 בבוקר. הוראות הגעה דרומיות נוסח "אחרי הירידה" הובילו אותי לגשר נידח באיזור מחנה רמון. התיישבתי על רצפת הבטון במעבר תחת הגשר, וחיכיתי ל-21 גמלים שיאספו אותי. בעודי מפלבלת בעיני ותרה אחר הדבשות עלה בי הצורך להטיל את מימיי, ואיתו התרגשות מעצם המחשבה שבכל מקום שאבחר לעשות זאת, אין סיכוי שיראוני- מפאת האזור השומם. התרגשות זאת שכחה ברגע שהבנתי שאין סיכוי שיראוני גם במידה ויכיש אותי צפע קטלני. למזלי, לא הספקתי להרהר רבות בדבר כשלפתע סובארו טנדר שעתה לעברי בקריאות רמות של "דנה ווא דנה" ו"יא סלאם!!".
 

אהבתו של הבדואי לסובארו שלו

נוף מדהים ואירוח מושלם (תמונה: דנה פלמון)
 נוף מדהים ואירוח מושלם (תמונה: דנה פלמון)    
היה זה עאדל, יקירי הבדואי שהחליט לאסוף אותי ולקחת אותי אל השיירה. מאיפה השיג את הרכב אינני יודעת, אך מה שהנני יודעת, זה שסובארו טנדר זה לא סתם אוטו. כבר נוכחתי כמה פעמים בקשר החזק שבין הבדואי לבין הסובארו שלו, ובצדק - הוא חזק יותר מ4X4, מהיר יותר מאופנוע שטח, מכיל יותר אנשים ממיניבוס, ויכול לעבור במקומות שגמל היה מסתובב וחוזר על עקבותיו בהפגנתיות. במלים אחרות, לנסוע בסובארו טנדר כשבדואי נוהג, זה פחד אימים.

אחרי שלוש פעמים (בנסיעה של חמש דקות) בהם חיי חלפו לנגד עיני, נגלתה לפני שיירה עצומה של גמלים ועליהם רכובים שיירה של אנשים שמלבד עיניהם, היו מכוסים מכף רגל עד ראש. עליתי במהירות על הנאקה המיועדת לי, סמירה שתומת העין שמה, וכך צורפתי באופן רשמי למסע הגמלים.

10 דקות של רכיבה הספיקו לי להודות לבורא עולם על כך שישבני המקפץ על סמירה, אינו כואב כפי שחששתי. יש משהו קצת מנותק מהכמיהה של אנשים לרכיבה על חיות למיניהן, יהיו אלה גמלים, סוסים, חמורים, פילים, אלפקות, לאמות ושות', ובין חוסר היכולת של אותם אנשים להרגיש את השרירים שלהם במשך 24 שעות לאחר מכן. אמנם ברכיבה על חיות יש המון יתרונות: מגיעים למקומות שאין דרך אחרת להגיע אליהם, לא מתעייפים כמו שמתעייפים מהליכה, לא סוחבים שום דבר, והכי חשוב- הנחשים נשארים מטר מתחת לכפות רגלינו המתעופפות יחפות על הגמל.

אבל איך, איך תמיד שוכחים את הכאב בישבן?
 
 

כואב, אבל יותר

רק שלא תתחיל לרוץ לי (תמונה: דנה פלמון)
 רק שלא תתחיל לרוץ לי (תמונה: דנה פלמון)   
יום לאחר מכן ועדיין קשה לי ללכת, ואני כל הזמן מרגישה את תנועת הגמל - אולי כי שכחתי שרגליי אינן חייבות להיות מפוסקות כל הזמן. ולמרות זאת, גם אם זה לא נשמע אמין לאחר התיאור המלבב של מכאוביי - שווה כל רגע.

אחרי שעות מספר של רכיבה עצרנו בבור מים נבטי ליד עין עבדת (הישוב הבדואי, לא השמורה) לטובת הפסקת צהריים. המים של הנבטים, הקפואים כקרח, היו איזון הולם לרדיאטור המדברי, על אף שהתאדו תוך דקות מספר. ובכלל, הופתעתי במהלך הטיול בכל פעם שמצאנו בור מים, או גב מלא. יש משהו קסום במים במדבר, נדיר ומרענן, מין פיצוי מתנצל על היובש והחום הכבדים. לאחר הטבילה ישבנו תחת עץ מצל, שתינו תה ואכלנו לחם מהמדורה עם טחינה וירקות חתוכים.

עלינו חזרה לגמלים ועצרנו ללון בעין עבדת (שוב - הישוב הבדואי, לא השמורה). אי אפשר שלא להתרגש מהעצם השהייה בישוב בדואי לא מתוייר ומהאירוח הנעים והלבבי. ילדים קטנים מביטים בסקרנות, ברז מים אחד, ברז דלק אחד, אוכל מפנק ומדורה מעשנת תמיד. השיא של הערב נרשם כשישבתי במכלאת הגמלים בעודי שעונה על ג'בר, הגמל העצום, ובהיתי בטלוויזיה בגרסה המקומית - קובץ אורות מהפנטים הנראים מתחנת דלק מרוחקת.
 

טאבלה, הנאקה האהבלה

בבוקר הבנים איכפו את הגמלים, הבנות ארגנו את האוכל שצריך לקחת לדרכנו, ויצאנו שוב אל המדבר.

צוותתי הפעם אל טאבלה הנאקה. מסתבר שהגמלים מתחילים לרוץ כשהם מריחים את הבית, ומכוון שהיה זה היום האחרון, ביקשתי לרכב על נאקה איטית, רצוי זקנה ועייפה. טאבלה (שלדעתי לא בכדי שמה מתחרז עם אהבלה), סבתא ביולוגית של מספר גמלים מהעדר, הייתה הנאקה המושלמת. כדי להריץ אותה הייתי צריכה להתאמץ מאוד, ולצעוק שלל הברות מגוחכות ומילים בערבית. יאמר לזכותה ולשמחת ישבני הדואב, שזה לא תמיד עזר. וכך קרה שהגעתי אחרונה למחוז חפצנו.

רכבנו בשבילים (או נאקבים) יפיפיים ובוואדיות שברור שרגל אדם לא דרכה שם מלפנינו. תיאור הנוף יחטא בוודאי ליופיו: פשוט עיצמו עיניים ודמיינו יקום מקביל (אבל חם כמו הנוכחי), תמים ובתולי.
לאורך כל הדרך התמזל מזלי להיות כמעט אחרונה בשיירה. השקט וההליכה האיטית והקצובה של טאבלה אל מול הנוף הפרוס אפשרו לי לשקוע בתוך עצמי ולהגיע למצב כמעט מדיטטבי.

ככל שהתקרבנו לישוב מצפה עזוז, ביתם של הגמלים, חלק נכבד מהרוכבים, וביתי העתידי שלי, השמש התקרבה אל קו האופק וצבעה את המדבר באור זוהר ואצילי. העשבים נראו זהובים וצל הגמלים נמשך עד אין סוף. אם, כמאמר חכמינו, ההרים אכן גבוהים יותר בדרך חזרה, הרי שהם היו גם יפים יותר.

טיול בקניון ורדית -חוויות והמלצות
אשראם במדבר - ביקורת אתר
מסלולים ושמורות בדרום הארץ
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by