בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
התחלות קשות 

התחלות קשות

 
 
אביגיל אדם

אביגיל משתפת בסיפורים אודות המאבקים, הפחדים, התחרויות והגלאם של עולם הדוגמנות. טור אישי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אביגיל אדם (דודי דהאן)
 אביגיל אדם (דודי דהאן)   
"אני שולחת אותך הביתה עכשיו, ומבקשת שתחזרי ביום שלישי עוד שבועיים, עם פחות משקל ובלי איפור בעיניים". כך אמרה לי ענת, אחת הבוקריות בסוכנות דוגמנים נחשבת וידועה בתל אביב, לאחר שגבתה ממני פרטים מקיפים הכוללים מדידת הקפים, ולאחר צילומי פולורויד של פנים, פרופיל וגוף.

היקפים: 92-67-87.
היקפים רצויים: 89-60-87.

לא יותר, ואם אפשר, לא יזיק אפילו מעט פחות. הרי אחרי הכל, מדובר פה על המקסימום הגבולי ביותר. הבסיס איתו אפשר להתחיל לעבוד בשוק הבשר האנושי.

זמן לביצוע מטרה: שבועיים.

חישוב מהיר בראשי מראה כי עלי להוריד כ-3 קילו בשבוע. אפשרי למדי, חשבתי.
כבר באתי לנעול חזרה את נעלי העקב איתם הגעתי, אך מכיוון שנזכרתי שמדדו את גובהי, וזה כבר לא סוד שאני מיתמרת על פני 1.70 מטרים בודדים, שיניתי את דעתי ושלפתי מתיקי את סנדלי הבירקנשטוק השטוחות והכה-נוחות שלי.

בדרך החוצה על יד המעלית נתקלתי בלימור ביד אחת אוחזת סיגריה ובידה השנייה סלולארי. לימור היא הביג בוסית, המאמא שאחראית פה על כל העניינים, כולל הגעתי לסוכנות, לאחר שהעלתה אותי בחכתה בחוף הים. ועוד לא החלטתי אם לזקוף זאת לזכותה או לחובתה. סיכמתי את הביקור בסוכנות שלה בציון העובדה שלפניי יש מטרה שעלי לכבוש: משקל שצריך להעלים, ולא אניח את כף רגלי במקום עד שלא אשיג את המטרה. היא הודתה לי שהגעתי, ובצעדים שטוחים ובוטחים ובשיער מתנפנף פסעתי אל עבר המעלית, אל עבר עתידי החדש.

הכל התחיל ברצון למעט רומנטיקה

אך אולי כדי שאתחיל מהתחלה, כשלושה ימים לפני הביקור בסוכנות. היה זה בוקר חם בתל אביב, יום שבת של תחילת הקיץ. הקצתי משנתי במיטת החבר שלי, מ', בדירתו ברחוב בלפור. יום חופש עצל עמד לפנינו, וכל שרציתי באותו רגע היה להתכרבל איתו רק עוד קצת. כידררתי את עצמי לתוך השקע של הכתף שלו, ומבין ערפילי שינה הימהמתי: "בוא נלך היום לים".
 
 
שעה לאחר מכן מצאנו את עצמינו צועדים יד ביד אל עבר חופי תל אביב, עוד לא בטוחים באיזה חוף לבחור. עוד מרחוק הבנתי שהבילוי העצל עתיד להפוך לסיוט. ערימות של אנשים. ומזון. ורעש. וכדורי מטקות. מה כבר ביקשתי? מעט פסטורליות על חוף הים. אבל מסתבר שאני לא האזרחית היחידה, בלשון המעטה, שחשבה ללכת לים ביום חמים זה. ומהרומנטיות בכלל כדי לי לשכוח ומהר.

אז נכון ששקט נפשי לא מצאנו, אבל כן מצאנו חוף חביב למדי עם אוכלוסיה שמתבססת בעיקר על אנשים צעירים ומגניבים, ופחות משפחות עם ילדים צווחנים. בהשראת האמונה איתה חזרתי מהמזרח חודש לפני כן, ידעתי שאם נמצא נמצא, ואם לא אז לא. הרי כל מה שצריך לקרות, קורה בסופו של דבר.

המפגש הגורלי

רוב החוף כבר היה מאחורינו כשהחלטנו להפסיק את החיפושים ולהתמקם על חלקת חוף שקטה. פשטתי את בגדי והשתרעתי לצידו של מ'. ואז הוא הפנה את תשומת ליבי לכך שהבחורה שיושבת לימינו מבקשת לדבר איתי. התיישבתי והבטתי בבחורה חייכנית ולא מוכרת, שסקרה אותי במבט מתרשם.
"תגידי, את דוגמנית?"
"לא. למה? אני נראית לך מוכרת?"
"את מעוניינת לדגמן?"
מחשבותיי נדדו חזרה לסביבות גיל 14, כשחלמתי להיות דוגמנית. מה לא עשיתי על מנת לאלף את גופי המעט עגלגל והמתפתח ולהופכו לגזרה שדופה וחולנית. הרעבות, הקאות, משלשלים. ג'וקים בראש שרק ילדה בגיל ההתבגרות עם מנגנון הרס עצמי מפותח יכולה להכניס לעצמה.
קולה של הבחורה החזיר אותי למציאות.
"הנה הכרטיס שלי. אני המנהלת שם. אני חושבת שיש לך לוק נורא מיוחד. אולי תתקשרי אלינו ונתאם פגישה?"
"כן, אולי..."

אובססיה ודימוי גוף

עבר כבר שבוע מאז הביקור בסוכנות, ואני לא מרגישה שאני עומדת בקצב הדרוש. בימים הראשונים התעקשתי לעשות זאת בצורה מבוקרת ואחראית. תם עידן דיאטות הרעב מבחינתי. מספיק, אני כבר ילדה גדולה. אבל אני לא יכולה להכחיש שלכל הסיטואציה יש פוטנציאל להעיר את השדים שמעולם לא עזבו אותי, ורק נכנסו לתרדמה עמוקה. מה גם שלגופי רווי הדיאטות דרוש יותר זמן ומאמץ על מנת להוריד משקל. ועל כן השדים מתחילים להקיץ, ואני אומרת לעצמי: זה רק בשביל להגיע למשקל האידיאלי. אז היום אני אוכל רק פירות וירקות, ומחר גם. ויום אחרי זה מותר להתחיל עם קערה של גרנולה, אבל אז יום אחרי זה בא לי עוד קערה גדושה. והנה המשקל נתקע ולא זז. אז עכשיו אני חייבת לקצץ בקלוריות מפה ומשם. אחרי שהמשקל ירד אני אוכל לחזור ולאכול קצת יותר נורמאלי.

אני מתעוררת, מתרחצת, מתלבשת, מעבירה את היום, והולכת לישון. הכל כרגיל חוץ מהבדל אחד: מוחי רווי מחשבות אובססיביות של דימוי גוף, דיאטה ורזון. אני מודעת לרדידות הפושה בעולמי, ובכל זאת, אני מכניסה את עצמי לתהליך במודעות מלאה.
ילדים גוועים ברעב בארצות מסוימות. מלחמות מתרחשות, אנשים מתים, טרגדיות קורות. אך זה כבר רחוק ממני, בעולמות אחרים שלא קשורים אלי. בעולמי מתרחשות בעיקר דרמות שהנפשות הפועלות הן ירקות, ירקות מאודים, פירות ומדי פעם גם מיץ גזר. ואיכשהו, זה תלוי בי אם אני אנצח במלחמה או אפסיד. והרי להפסיד אני לא מוכנה. זה פשוט לא אני. אבל גם לפגוע בבריאותי לא בא בחשבון. ימי ההרס העצמי כבר רחוקים ומאחורי, ואני מעריכה את החיים יותר מדי על מנת להרשות לעצמי לעלות שוב על הקרוסלה שתסחף אותי איתה, תכניס אותי למערבולת רגשית שבשלב מסוים כבר קשה לשלוט עליה.

שיער נושר, עור תשוש, המחזור פוסק, סחרחורות והתעלפויות, איכס, פשוט לא בא בחשבון!
אז כפי שאתם רואים, ימים של התחבטות פנימית עוברים עלי. נותר לי עוד שבוע עד הביקור הגורלי. השבוע הקובע. מה יהיה במהלכו? איזה מהצדדים שקיימים בי יהיה יותר דומיננטי? אין לדעת. אבל דבר אחד בטוח- להפסיד במטרות שאני מציבה לעצמי, זה פשוט לא אופציה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by