בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אבא קרייריסטית 

אבא קרייריסטית

 
 
ניר פרח, Red

ניר פרח שאוחז במשרת קופירייטר מלאה וארוכת שעות, חרד שלא יזכה לצפות בהתפתחות בנו הקטנטן. ויותר משהוא חושש לקבל SMS על המילה הראשונה של הילד, הוא מפחד ממטפלת שתחטט לו בחפציו האישיים. בינתיים הוא מצא פרסומת צרפתית שדי מבינה את מצבו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בתור מי שמחזיק בקריירה לא צפויה, שבה לחזור הביתה שעתיים לפני שצריך שוב לקום זו לא מילה גסה (יותר נכון7 מילים גסות), הפחד הגדול שלי עכשיו הוא שהילד שלי לא יזכה לראות אותי מספיק. המחשבה התחילה לנקר בי לפני שבוע, כשהתחילו להיזרק אצלנו כל מיני משפטים שמכילים את צירוף המילים "לקחת מטפלת".

רק המחשבה על להכניס אלינו הביתה מישהי זרה לגמרי, שלא רק שתחטט לי בדברים, תקרא לי את המיילים, תאכל לי את השניצלים ותשחק לי בפלייסטיישן, אלא גם תטפל בין לבין בילד שלי – מעוררת בי, תסלחו לי, סוג של בחילה. אבל עזבו אתכם עכשיו ממטפלת נדבר על זה מתישהו.

בכל הקשור להורים עובדים, אם יש סוגיה שכבר טחנו אותה עד דק מכל הכיוונים, זו סוגיית האמא הקרייריסטית. וזה מעצבן. למה? כי משום-מה ברור מאליו שהאבא חוזר בהינד עפעף לעבודה, והאמא נותרת להתחבט בקשיים שטמונים בשילוב של עבודה ואמהות. למה מה קרה? מי אמר שלנשים הסוגיה הזו קשה יותר? לפחות לנשים יש את הזכות לבחור ולהתבחבש (חפשו במילון) בדילמה האם לצאת לעבודה – או להישאר עם הילד ולהכניס בקבוקים לסטריליזטור כל שעתיים. לגברים אין הפריווילגיה הזאת.

כל האבא'ים, באשר הם, שבויים בקונצנזוס הקונפורמיסטי שמכריח אותם לקום, להתגלח, ולהטיס את התחת היפה שלהם למשרד. איפה טליה לבני, יהודית פלוטקין ושולמית אלוני עכשיו? מי אמר שבעלי הכרומוזומים XY נוטים להתנתק בקלות יותר מהצאצאים שלהם?

הדיון הפילוסופי הזה יפה על הנייר, אבל למציאות יש תוכניות משלה. הדו-קרב בין רגשות האשמה שלי ובין האוברדראפט בבנק נכנס עכשיו לסיבוב השמיני. מצד אחד, ברור שמישהו צריך לשלם על כל החיתולים האלה, מצד שני, ברור שמישהו יקום בוקר אחד ויקלוט שהבן שלו התחיל ללכת, ובמקום להיות שם - הוא קורא על זה באסאמאס שטוף סימני קריאה.

ורוב הסיכויים שה"מישהו" הזה יהיה לא אחר מאשר אני. הקונצנזוס על הנושא האבהי כל-כך עמוק, שגם בקולנוע ובטלוויזיה הסצינה של האבא שמגיע בדיוק דקה לפני שהילד שלו נרדם לא מעלה שום תהיה. ברור שזה המצב.

אבל מילא אני, מה עם אלה שממלאים את הדקות המעטות שעוד נשארו להם עם המשפחה בבוקר ובערב ב...בואו נגיד... בעיתון? עיתון ספורט אפילו? אהבתי איך הפרסומאים של L'Equipe השכילו לגעת בתובנה הגאונית של הילד שלא מכיר אותך "נטורל" אלא רק מבעד לדף העיתון.

לא יודע למה, אבל איכשהו זה התחבר לי לקשר הבלתי אמצעי הזה שבין הורים עובדים והילדים שלהם. כמו המודעה שראיתי פעם (לא זוכר לאיזה מוצר בדיוק): במודעה ראו ציור שצייר ילד, שתלוי על מקרר, ובציור הילד צייר את עצמו (וכתב מעליו: me), את אמא שלו (וכתב מעליה: mom) ושפופרת של טלפון (וכתב מעליה: dad). טוב, אני חייב ללכת להסניף קצת את הגור שישן. עוד ארבע שעות אני צריך לקום לעבודה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by