בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פה גדול 

פה גדול

 
 
ניר פרח, Red

מזל טוב, בנו של ניר פרח הגיע לשלב בו הוא מנשנש כל דבר שנקרה אל מול עיניו. לכן האב הגאה שבעבר הקפיד על הרגלים היגייניים של אובססיבי- קומפולסיבי בכל הנוגע למה שנכנס ללועו של הפצפון, החל בזמן האחרון לחפף בנושא. עם זאת, מודעת פרסומת גרמה לו לצמרמורת בלתי נשלטת. ביקורת פרסומות להורים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הספרות המקצועית קוראת לשלב הזה "השלב ההתנסותי". פרויד קרא לזה "השלב האוראלי". אני קורא לזה שלב ה-"היי! איזה מחזיק מפתחות מגניב! נראה לי שאני אכניס אותו לתוך הפה שלי!". או שלב ה-"היי! איזה קטלוג מעוצב של רשת רהיטים שוודית כלשהי! נראה לי שאני אכניס אותו לתוך הפה שלי!". או שלב ה-"היי!..." טוב הבנתם את הרעיון, לא?

אז כן, בשעה טובה ומוצלחת הגמד שלנו הגיע לשלב בו הוא מחלק את העולם לשתי קבוצות – כאלה שאפשר להכניס לפה, וכאלה שכרגע קצת יותר קשה להכניס לפה. פריטים מהקבוצה הפחות ברת-מזל מבין שתיהן (שלטים-רחוקים של מכוניות מתוצרת יפן, מפות שולחן מתוצרת פולניה וכו') נשאבים כעניין שבשגרה אל תוך הפה שטוף הרוק של הגמד, בעוד שפריטים מהקבוצה השניה (מקררים Side-By-Side, מסכי טלוויזיה בגדלים העולים על "43 וכו') זוכים מצידו למבטי בוז של "פחחח., מה התועלת בדברים שאי-אפשר ללעוס"?
 
 
בהתחלה, כשעוד טרחתי לשלוף לו כל חפץ מהפה – ולספוג תוך כדי זה את עשרות הליטרים של הרוק שהוא הצליח להפיק תוך 4 שניות – הטקס האוראלי הזה היה נראה לי קצת מוזר ומשונה. עם הזמן פשוט הבנתי. כמו שכלבים מרחרחים כל דבר לפני שהם מוכנים להתקרב אליו, אצל הגמד שלנו ההכנסה לפה היא בסך הכל חלק מריטואל של היכרות עם חפצים. ובאמת, כשחושבים על זה, מבחן הפה הוא אשכרה הטסט האולטימטיבי: משהו שאתה מרגיש בטוח מספיק כדי לדחוף לעצמך לפה, הוא וודאי מספיק בטוח כדי לקחת ליד, להריח או לשים בכיס של המכנסיים. הפוך זה לא עובד. בדוק.

אגב, מבין שלל הקלישאות המטופשות שהורים מנוסים מאיתנו טרחו להפציץ אותי ואת אשתי בהן, דווקא הקלישאה של ההורה שמפתח לאט-לאט סטנדרטים, איך לומר, ליברליים בכל הקשור לסניטציה אוראלית, מתבררת כנכונה: מחיטוא אבסולוטי הכולל הרתחה במים איזוטוניים של כל פריט שהגמד עלול להכניס לפה, הגענו מהר מאוד לשלב ה"עזוב אותך, שפשף את זה על הג'ינס ודחוף לו את זה בחזרה לפה" (או כמו שחבר שלי מכנה את זה "חוק 3 השניות" – מה שנפל על הרצפה הוא אכיל לחלוטין, בתנאי שלא שכב שם יותר מ-3 שניות רצופות).

ורגע של רצינות - לפני שהפכתי להיות אבא לא הבנתי עד כמה גאוני הרעיון שעומד מאחורי המודעה שקוראת לנעילת נשקים בבית. כלומר, הבנתי שזה קריאייטיב רלוונטי מאוד וכו', אבל מהרגע שיש לך תינוק בבית (ורק אז), נוסף להבנת המודעה הזו עוד פרט קטן – צמרמורת נוראית.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by