בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
משפחה בשליחות 

משפחה בשליחות

 
 
רוני להב

לאחרונה נראה שלמסלול החיים הסטנדרטי של צבא, טיול למזרח או לדרום אמריקה, אוניברסיטה, חתונה וילדים, נוסף גם רילוקיישן לארה"ב או אירופה. איך עוברים את זה עם ילדים?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אמא, לאן נוסעים? (צילום: are you my rik?-flickr.com)
 אמא, לאן נוסעים? (צילום: are you my rik?-flickr.com)   
כשהיינו ילדים התרגשנו למראה ילדים שחיו כמה שנים בחו"ל. לרוב היה מדובר בילדים שהוריהם נשלחו לתפוצות מטעם משרד ממשלתי, והם חזרו לארץ שונים מאתנו: מנומסים יותר, מעודכנים באופנות עולמיות, מדברים עברית במבטא מוזר. היום המעבר לחו"ל לכמה שנים הוא שכיח למדי, והשליחות פינתה את מקומה לרילוקיישן. בדרך כלל מדובר בזוג צעיר שנוסע לחו"ל כדי להשתלב בעולם ההיי-טק או באקדמיה, והנסיעה נתפסת כמשהו זמני שיפתח אותם מבחינה אישית: מבחינת הרזומה, מבחינה כלכלית או כחוויה לחיים. כיוון שגיל הנוסעים צעיר יותר מבעבר, והגיל שבו עושים ילדים מבוגר יותר, רוב הרילוקיישנים מתחילים ללא ילדים, או תוך כדי הריון ראשון או עם תינוק צעיר.
 
 
יערה ואבי עזבו לסן פרנסיסקו כשבתם הבכורה, אביגיל, הייתה בת שנה, ויערה הייתה בהריון עם בתם השנייה, עמית. במהלך התקופה בה חיו בארה"ב, נולדו עמית ואורי, ואז הם החליטו שהגיע הזמן לחזור הביתה. יערה: "אחרי שלוש שנים נולד אורי, והגענו לצמת קריטי, שבה צריך להחליט אם חוזרים או משתקעים בחו"ל. היו הרבה סיבות מפתות להישאר: איכות חיים, תרבות שדי חיבבנו, והעובדה שלא היה שם זכר לטירוף שיש בארץ. החלטנו לחזור בעיקר בגלל הילדים, היה לנו חשוב שהם יבלו עם המשפחה שלהם".

אחרי שלושה ילדים הרגשתם שהגיע הזמן להיעזר בהורים?
"העזרה הטכנית מעולם לא הייתה שיקול, להיפך. החיים בארה"ב הרחוקה אפשרו לנו לגבש את התא המשפחתי הקטן שלנו, ולהפריד אותו מהמשפחה הכללית. עם כל האהבה למשפחות שלנו, הריחוק הזה התאים לנו מאוד. גם את הלידות העדפנו לעבור בשלווה ובאינטימיות, הרשנו להורים לבקר רק החל מחודשיים אחרי הלידה. במהלך התקופה בקרנו פעמיים בארץ, והסבים והסבתות הגיעו לבקר פעמיים. הקשר אתם היה בעיקר בטלפונים ובתמונות, המון תמונות. לא ניהלנו שיחות באינטרנט עם מצלמה, זה לא היה כל כך נפוץ אז".
 
איך נראו החיים שלכם בסן פרנסיסקו?
"עברנו בגלל העבודה שלי, לא של אבי. זה היה נדיר בהשוואה לקהיליית ההיי-טק שם. התכנית הייתה שגם אבי ימצא עבודה, אבל זה היה קשה, ובינתיים הוא נשאר עם אביגיל. ואז נולדה עמית, והחלטנו שהוא יישאר גם איתה בבית. שעות העבודה שלי השתפרו קצת, בארץ אני עובדת גם בימי שישי, כי העבודה נעשית מול ארה"ב, אבל שם לא עבדתי בימי ראשון מול ישראל. הוויקנד מתחיל כבר בשישי אחר הצהרים ונמשך עד שני, בנתק מוחלט מענייני עבודה (בניגוד למה שקורה בארץ). סופי השבוע היו ארוכים יותר ומלאים במשפחה, זה היה נפלא. בסך הכול היו לנו שם פחות חברים מאשר בארץ, רובם היו ישראלים או זרים מהעבודה שלי, והילדים שלהם היו החברה של הבנות שלנו. בהתחלה גרנו באזור המפרץ, מוקפים בזרים כמונו. אחר כך עברנו לשכונת פרוורים קלאסית, ושם כבר יותר בלטנו בשונות שלנו. בהרבה מובנים אהבנו את התרבות האמריקאית, אבל הרגשנו לא שייכים, מהגרים. רוב הזמן היה לנו טוב, הרגעים הקשים היו אחרי הביקורים, כשראינו איך הילדים פורחים עם סבא וסבתא וחייבים להיפרד. בדרך כלל שמחנו שאנחנו פטורים מהתחייבויות משפחתיות, ארוחות שישי וחגים, אבל כשהפסדנו אירועים משפחתיים או חברתיים, שכן רצינו להיות בהם, הרגשנו עצב ובדידות גדולה".
 
 
הסידורים הטכניים לגבי הילדים הצריכו היערכות מיוחדת?
"לפני שנסענו, דרשתי שיכניסו לחוזה שלי סעיף שמאפשר חופשת לידה אשר זהה בתנאים לחופשה שבארץ. בארה"ב חופשת הלידה משתנה בהתאם למדינה, ובחלק מהמדינות היא בכלל לא מחייבת אלא שייכת לימי מחלה. כל השאר היה די זהה למה שאנחנו מכירים. הלידות היו בבית חולים, ושם, לשמחתי, ברירת המחדל היא לא להפריד בין התינוק לאמא. אביגיל הלכה בגיל שנה וחצי לגן שמצאתי דרך העבודה. זה היה גן אמריקאי רגיל, לא משהו מיוחד לזרים. עברית הייתה השפה הראשונה שלה, ואנגלית היא למדה צ'יק צ'ק מהגן ומהטלוויזיה. עמית הלכה לאותו גן כשהיא הייתה בת שנה, וזה היה טוב ששתיהן היו ביחד. בשבילה השפה הראשונה הייתה מיקס מוזר של אנגלית ועברית".
 
טוב לנו פה? (צילום: are you my rik?-flickr.com)
 טוב לנו פה? (צילום: are you my rik?-flickr.com)   
איך הבנות הסתגלו לשינויים?
"ההסתגלות שלהן לארה"ב מעולם לא הייתה בעיה, בגלל הגילים שלהן, ומאותה סיבה ההסתגלות של עמית לחיים בישראל הייתה מושלמת ומהירה. לאביגיל היה יותר קשה, כשחזרנו היא הייתה בת ארבע, העדינות שלה וחוסר ההתמודדות שלה בחברתם של ילדים ישראלים בלטו מיד. למשל, כשחילקו ארטיקים היא ישבה בצייתנות וחיכתה שיתנו לה, במקום להסתער כמו כולם. הגננת אמרה שהיא 'לא מספיק מרפקנית'. למעשה, עד היום היא לא חזקה בעניין החברתי, ויותר קשה לה בחיים. האמת? קשה לדעת אם זה בגלל שהיא בכורה או בגלל הרילוקיישן.

מעבר עם ילדים מבוגרים יותר הופך את החוויה למורכבת וקשה יותר. לרוב החברה או הארגון המעסיק, דואגים לסידורים הבירוקרטיים הנדרשים, כמו שכירת דירה ורישום הילדים למוסדות החינוך, אבל ההורים, הם אלה שצריכים להכין את ילדיהם לפרידות כואבות, ולעזור להם להסתגל למקום החדש.

איך עושים את זה?הפסיכולוגים מייעצים לשתף את הילדים בתכניות המעבר, מוקדם ככל שאפשר, ולתת להם תחושה שדעתם חשובה, והערותיהם יתווספו למכלול השיקולים של ההורים. אפשר גם להציע להם להיות אחראים להחלטות מסוימות שנוגעות אליהם. בנוסף, כדאי להכין אותם באופן מוחשי למה שמחכה להם במקום החדש, אקלים, תרבות, שפה, אוכל וכו'. ניתן לעשות זאת באמצעות תמונות, ספרים, שיעורי שפה ועוד.

כיום קל מאוד לתקשר באופן יומיומי באמצעות האינטרנט, וחשוב לעודד את הילדים לשמור על קשר קרוב ורציף המשפחה, ועם החברים שנותרו מאחור, זה יקל גם על החזרה. עוד מייעצים המומחים להיות ערניים לכל סוג של שינוי שחל בילדים, פיזי, נפשי, קוגניטיבי או אישיותי. ייתכן מאוד שהוא נובע מקשיי הסתגלות. ילדים מתמודדים עם שינויים מסוג זה בהתאם לאופי שלהם, ובהתאם לנסיבות הסביבתיות, הורים שהזוגיות שלהם יציבה ושלווה, הורים שהם קשובים ותומכים, והורים שמעבירים את התחושה שהמעבר יהיה טוב לכל המשפחה, יעזרו לילדיהם להתמודד. נסיעה טובה וחזרה נעימה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by