בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הנה אני מתחילה 

הנה אני מתחילה

 
 
ריקי בלוז

חצי שנה של מיונים, שלוש שנים של מסיבות, שופינג, וטיפוס בודד על האייפל, ורגע אחד שבו הכל נגמר. הדיילת נזכרת בשנות ה-20, ולא מתחרטת לרגע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
חלום שהתגשם. דיילות של צ'יינה אייר בדרך לעוד עצירת שופינג (FLICKR, nathanmegan)
 חלום שהתגשם. דיילות של צ'יינה אייר בדרך לעוד עצירת שופינג (FLICKR, nathanmegan)   
תמיד חלמתי להיות דיילת אוויר. רק שערו בנפשכם כמה מאושרת הייתי ביום בו קיבלתי את ההודעה שעברתי את מבחני המיון לתפקיד הנכסף. דמיינתי בעיני רוחי את הטיסות לניו יורק ולבנגקוק, את הקניות בסין, המועדונים בלונדון, המסעדות בפאריס. על כנפיו חסרי הגבולות של הדמיון הפלגתי לעבר רומן עם טייס חתיך או נוסע עשיר ממחלקת עסקים. האמת, התברר בהמשך, היא כמו תמיד איפה שהוא באמצע. לאט לאט, בתהליך הדרגתי שנמשך שלוש שנים, התחלף לו האושר הגדול בתחושת יאוש ובשעמום. מאחר שבמסגרת טיפוליי על ספת הפסיכולוג סוכם שאני לא נשארת איפה שרע לי - קמתי והלכתי. על השגרה בעבודה הכי לא שגרתית בעולם, ומה קורה לנפש אחרי שמטפסים על האייפל שלוש פעמים ברציפות, לבד.
 

המיונים: עדיף בלי שלדים

גם הם עברו את המבחן הפסיכולוגי (FLICKR, Archangeli)
 גם הם עברו את המבחן הפסיכולוגי (FLICKR, Archangeli)   
בגיל 21 ניסיתי בפעם הראשונה להתקבל לקורס דיילות אוויר. הרצון צץ בעקבות טיסתי הראשונה לחו"ל. הן נראו לי כל כך יפות ומרשימות, הדיילות, ממש נשות העולם הגדול. לו רק ידעתי שהן בסך הכל סטודנטיות, ובגילי. פעמיים ניסיתי להתקבל - פעמיים נדחיתי. התירוץ היה שאין לי מספיק ניסיון בשירות לקוחות. אני בכלל הייתי בטוחה שזה בגלל גובהי, בקושי מטר שישים אחרי שיעור פילאטיס. כעבור שלוש שנים, אחרי מתן שירות להמון ישראלים בעשרות עבודות מזדמנות ולקראת סיום התואר הראשון, ניסיתי שוב. הפעם שלחו לי זימון למיונים. לאחר חצי שנה של מיונים שכללו בדיקה פסיכולוגית, בדיקת שמיעה ובדיקת השלדים בארון, במסגרתה נברו בסודותיי האפלים ביותר, הצטרפתי לקורס. השנה הראשונה בעבודה הייתה בגדר חלום. מבחורה צעירה בת 24 ששהתה בחו"ל רק פעמיים בחייה (זה היה לפני שסיפחנו את יוון וטורקיה לגבולותינו), הפכתי למישהי שמדי פעם רק נחה בארץ. הלו"ז החודשי שלי הורכב משלושה ימים בבנגקוק, סופ"ש בניו יורק, גיחה קטנה ללילה בלונדון וגם כמה קוויקים, שיהיה זמן לקפוץ לאכול בשישי אצל ההורים.
 

ההתחלה: בקרוב אמצא בעל עשיר

קוויקי לניו יורק בלילה, אצל ההורים ברמת גן בצהריים (FLICKR, bogers)
 קוויקי לניו יורק בלילה, אצל ההורים ברמת גן בצהריים (FLICKR, bogers)   
"הייתי בפריז וגם ברומא, ביקרתי בשבעת פלאי תבל...", טוב, אז אולי לא הייתי בכל השבעה, אבל טורונטו, מונטריאול, וגאס, מיאמי, ניו יורק, בומביי, בנגקוק, בייג'ין, הונג קונג, לונדון, פרנקפורט וז'נבה בהחלט היו חלק משגרת חיי. אכלתי במסעדות יוקרה, מתוך עקרון שאין טעם לחסוך כי אני בטח אמצא בקרוב בעל עשיר. עשיתי קניות בטופ שופ בלונדון (רשת אופנה לעשירים ו/או דיילות חסרות אחריות), ובין הבריכה בבנגקוק לזו שבטורונטו קפצתי לסקי בניו יורק. הרומנטיקה ריחפה לה באוויר בכל פעם שהגעתי לטיסה. ההתרגשות מהפנים הלא מוכרות של חברי הצוות שתיכף אפגוש, גרמה לדופק שלי להגיע לערכים שלא נמצאים על שום סקאלה: אולי אכיר מאבטח חתיך או לכל הפחות דייל נאה?

נכון, אומנם לא מדובר כאן בעבודה פקידותית של תשע עד חמש, אבל באיטיות הדרגתית ומבלי לשים לב, העבודה הכי לא שגרתית שיש, אחרי תפקיד מבצעי במוסד, הפכה גם היא לשגרה. פעם - פעמיים בשבוע קמים באמצע הלילה לקוויקי, חוזרים אחה"צ, מושכים עד הערב והולכים לישון. שלושה ימים נוספים מבלים בשהייה בחו"ל וביתר הזמן מתאוששים בארץ. העיקרון חוזר על עצמו, הסדר קצת משתנה, ועוד לא דיברתי על העניין האינטלקטואלי. לצאת לשופינג פעם בחודש יכולה להיות חוויה נהדרת, אבל ברגע שהאתגר הכי גדול שאת מציבה למוחך הוא כמה שווים 17 וחצי דולר בשקלים, את קצת בבעיה. למוח שלי היה חסר גירוי וללב- אהבה. הסיפורים על מפגשים עם נוסעים חתיכים התבררו כאגדות אורבניות, אלא אם כן קוראים לך שרה נתניהו.
 
 

תחילתו של הסוף: מלא מדרגות באייפל, לונדון תמיד אפורה

מרשים בפעם הראשונה, פחות בשלישית. הנוף מהאייפל (FLICKR, Dawning2007)
 מרשים בפעם הראשונה, פחות בשלישית. הנוף מהאייפל (FLICKR, Dawning2007)   
הנוף שנשקף ממרומי מגדל אייפל מדהים בפעם הראשונה, מרשים בשנייה וקצת פחות מרגש בשלישית, בפרט כשבכל שלוש הפעמים טיפסתי אליו בגפי. לזוגות, פריז היא גן עדן, לבודדים היא עלולה להפוך לסיוט. אגב, שלא יעבדו עליכם - לבד זה לגמרי בודד. אומנם טכנית הגעתי עם הצוות, אבל מתוך שישה אנשים לא היה אחד שבין זרועותיו יכולתי להתנחם. צוות הטייסים, כפי שהתברר לי די מהר אחרי שהתחלתי לעבוד, מורכב בעיקר מגיל הזהב; הדיילים הומואים; והמאבטחים לא בדיוק מחפשים אהבה, ובצדק, הרי רק אתמול הם השתחררו מצה"ל.

אחרי שהטריפ של השנה הראשונה נגמר, התחיל הקריז. הבדידות הלכה וגאתה דווקא בעבודה בה אני מוקפת בהמוני אנשים וגרוע מכך, ההתרגשות נעלמה. בנגקוק, שסומנה בהתחלה כהבטחה בתחום הקניות, התגלתה כהונאה גדולה שמוכרת בעיקר חולצות שמתפוררות מהר; לטורונטו כדאי להגיע רק ביולי, כי ביתר חודשי השנה היא הופכת לסיביר; בלונדון כמעט תמיד אפור ובפרנקפורט אין יותר מדי מה לעשות; המועדונים בניו יורק מעוצבים יפה, האוכלוסייה קצת פחות: הבחורים מוול סטריט אומנם מאוד מנומסים, אבל כמה נחמדים – ככה משעממים. אם נשתמש במטאפורה כדי להמחיש את מה שעבר עליי, אומר שפשוט איבדתי את הבתולים. הפעם הראשונה בכל יעד הייתה לעיתים מלחיצה אך תמיד מרגשת. בפעם השנייה כבר ידעתי למה לצפות, ובפעם השלישית הבנתי ששום דבר לא ישתנה.
 

הפרישה: רווקה מתוסכלת, עם ורידים ברגליים

יום בהיר אחד, אחרי שנתיים של "בלינצ'ס או חביתה", זה קרה. הסתכלתי מסביבי וכל מה שראיתי היה דיילות אוויר בנות 35 עם עיניים כבויות, מיואשות מעט כתוצאה מחיפושים כושלים אחר אותו אחד ויחיד, מזוודה שפתוחה אצלי בחדר באופן תמידי כמו תמרור שמבשר על אי של חוסר יציבות, ורידים כחולים ונימים סגולים שמעטרים את רגליי והכי גרוע - עתיד לא ידוע. התפטרתי.

שנתיים לאחר הפרישה, עם אופציה לחזרה, אני עושה חשבון נפש. מתגעגעת-כן, מתחרטת-לא. לפעמים, כשאני רואה את אחד ממטוסי החברה טס לו בשמיים, או כאשר אחת מחברותיי הדיילות מציגה לי את הרכישות האחרונות שלה בחו"ל, הלב נצבט. פתאום הדבר שהכי בא לי לעשות זה לקפוץ מהספה, לעלות על מדים ולקבל את הנוסעים בעלייה למטוס. כעבור מספר דקות ההתלהבות נרגעת והחשק דועך, אבל תקופת ה-"בליצ'ס או חביתה" תהיה לנצח הדובדבן שבקצפת של שנות העשרים שלי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by