בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ילדות נשכחת  

ילדות נשכחת

 
 
חגית מוסקוביץ- ישעיהו

כן, פעם היו זמנים. את המשפט המוכר הזה שמענו לא אחת, מתנגן לו בפשטות מפי הורינו, כצליל תקליט וניל שנשחק עם השנים. אז עכשיו הגיע גם תורנו, להיאנח, להישען טוב טוב על הספה, ולהעלות זיכרונות ילדות, על הדברים שלעולם לא ישובו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פה כל אחד מכיר את השכן ממול (צילום: יח"צ)
 פה כל אחד מכיר את השכן ממול (צילום: יח"צ)   
זה קרה כמעט ביום אחד, הילדות שלנו חלפה עברה לה, הפכנו למבוגרים וקצת אחראים, והותרנו מאחור שובל בלתי נראה של זכרונות המאיימים להתפוגג. אז למען הדורות הבאים, ולמען חדוות הנוסטלגיה, בואו נזכר קצת בכל הדברים שהיו ואינם.

בית ספר

כן, פעם עמדנו למורים כשהם נכנסו לכיתה. זה לא צחוק, במוסד החינוכי בו למדתי (אי שם בגליל התחתון), עמדנו למורים גם בכיתה י"ב. אז אם יש מורים, ביניכם הקוראים, אני יודעת שלבכם נכמר בקרבכם ברגעים אלו ממש. אגב, גם השלכת גירים על תלמידים (מצד המורים) הייתה ספורט פופולרי של ממש.

חתונות

בורקסים וחומוס, דגים עם רוטב לא מזוהה, כלה העוטה עוגה רב שכבתית לעורה, ריקודי מעגלים, נדוניה של מפיות ממלמלה, תקליטן שמנחה את הערב ובו זמנית גם ערב בינגו במתנ"ס, וזוג צעיר שהזמין את כל האנשים, חוץ מאלו שהוא באמת מכיר.

טלוויזיה

נכון, לא היו לנו הרבה אפשרויות, (עד שהכבלים הפירטים הגיעו), אך מה שהיה, הותיר בנו את הזיכרון החזק ביותר, תכניות הטלוויזיה החינוכית. הקרוסלה, קישקשתא, טלפלא, here we are, והרשימה עוד ארוכה. אז לאלו שממש מתגעגעים, ניתן לצפות בתכניות ב- hot v.o.d, ולאלו שלא מתגעגעים, פתחו בבקשה את מקלט הטלוויזיה הקרוב אליכם, ובדקו את האלטרנטיביות החינוכיות לילדכם, זה בטוח יעשה לכם טוב על הבוקר.

חו"ל / חוץ לארץ

זוכרים את הפעם ההיא שאבא או אמא או במקרים אחרים, סתם שכן, הצהירו בפומבי שהם נוסעים לחו"ל? אכן, מהומה רבתי. כולם מכינים רשימות, כתובות, מכתבים, בקשות לבובת ברבי אמיתית או למכונית עם שלט, אמא מבקשת בושם ואבא סיגרים משובחים (או סתם כאלו שגלגלו בתחנה מרכזית בטיחואנה). כן, פעם היו זמנים.
 
שמישהו יענה כבר (צילום: scoobymoo-flickr.com)
 שמישהו יענה כבר (צילום: scoobymoo-flickr.com)   
אמריקה

דיברנו על חו"ל, אז קשה שלא להזכיר את אמריקה, (לדעתי אפילו הק' נוקדה בסגול). כל זה היה הרבה לפי גילויה של ארה"ב, שלא אוזכרה מעולם. הדוד העשיר מאמריקה, שלכל היותר פתח שם איזה בסטה או פלאפליה. המודה (אופנה) מאמריקה, הכסף מאמריקה, החלום באמריקה, ואוי ואבוי מי שירד לאמריקה.

מכתב

אין ספק שאחד הגעגועים היותר גדולים שלי מוקדשים למכתבים. לא סתם מכתבים, קנינו אותם בחבילות עם מעטפות תואמות ומאוירות, וכתבנו בכתב יד שברירי, כל מילה קדושה שנחרטה לעולמי עד. פעם חיכינו לדוור, המתנו לו בקוצר רוח, שיביא לנו את המכתב מהאח הגדול שנסע לאמריקה.

טלפון
חיכינו שנים עד שבזק תועיל ותחבר אותנו לקו של ממש, כזה שמתחבר לטלפון, כזה שיש לו שפופרת מסיבית, וחוט מסולסל שחנקנו בו את אחינו הקטן לעיתים קרובות. כשהטלפון צלצל בפעם הראשונה, כל המשפחה עברה להקשב מתוח, מי זה יכול להיות בשעה כזו? הרי לא מתקשרים בין 14:00-16:00. ולא שכחנו גם את האסימון.

לפעמים אנחנו לא יודעים אם נוסטלגיה אמורה להעציב אותנו על מה שהיה ולא ישוב או אמורה לשמח אותנו, כי יש באמתחתנו זיכרונות מתוקים לחזור אליהם, גם כשהמצב לא הכי סימפטי.
מה שנראה לפחות על פני השטח, שהילדים שלנו גדלים לעולם אחר לחלוטין.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by