בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גפילטע להמונים  

גפילטע להמונים

 
 
חגית מוסקוביץ- ישעיהו

כמה היינו נותנים כדי לחזור לשולחן החג לפני עשרים וכמה שנה? לגפילטע פיש? לכסא השבור שרק לכם נתנו לשבת עליו? לברכות האין סופיות? לתורנות כלים? מתגעגעים? אולי קצת. יאללה חוזרים אחורה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מי עושה כלים? (צילום: fredoalvarez-flickr.com)
 מי עושה כלים? (צילום: fredoalvarez-flickr.com)   
נזכרים בשולחן החג של ילדותכם, ודמעה קטנה זולגת על הלחי? לא עוד. בואו נזכר יחד בכל הדברים שהיו שם סביב שולחן החג, וניתן לאמת הערומה לצאת החוצה. הפשילו שרוולים זה מגיע.

הכסא

זה לא סתם כסא, כי סביב שולחן החג היה שעטנז של כסאות. הכיסאות מפלסטיק שאמא סינג'רה את מישהו להביא, כסא הפסנתר המסתובב בלי המשענת, שהמוקצים מחמת מיאוס היו מתיישבים עליו (או אתם), הכסא עם הרגל השבורה שאף פעם לא מתקנים (רק מתלוננים), הכיסאות עם הריפוד, שאוי ואבוי אם מישהו ילכלך אותם, והכסא של אבא, סמי כורסת מפלט, ארבע על ארבע עם נעילה וגיר אוטומטים, מיועדת לנהגים ותיקים בלבד.

הכיפות

אם אתן נשים, סביר להניח שאתן יודעות במה מדובר, ולכן אתן מחייכות בחצי חיוך כי לא אתן נשאתן בעול. מדובר בכיפות שבני ישראל תפרו כשעבדו בכפייה במצריים העתיקה, ולכן גם צבען המקורי לא נודע מעולם. כל הלובש אותן קיבל לאלתר פרצוף חמצמץ ושבור לב. הכיפות הביאו להמצאה הבאה שעתידה היתה לשרת את בני ישראל בתפוצות, כף היד שמכסה את הראש. גאונות.

הגפילטע

גם אם אינכם אשכנזים, בטוח נתקלתם בתופעה שנקראת (אין להזכיר את שמם לשווא, אך לא מהטעמים המוכרים). אין סיכוי בעולם שמישהו בר דעת יאהב את מה שנראה כמו עיסת מדוזות. מעניין לדעת מי הגה את הרעיון, ויצר את המתכון ליצירת המופת הזו. אז איך בכל זאת אתם יכולים להסביר את נוכחותה של העיסה על שולחן החג? (ולא משנה איזה חג). לא די בכך שהיא קיימת, אולצתם חזור ואלוץ, לטעום ממנה ולחוות את דעתכם. התעללות או לא?
 

היין

 
היום, אחרי שישראל נהפכה למעצמת יין, ולכל אנין או תנין, יש מרתף יינות משובח, מעט קשה להיזכר בימים בהם היין המשובח שאמא שמה על שולחן החג, שירת אותה נאמנה חצי שנה קודם, כשעשתה תבשיל כבד עם יין, סגרה את הפקק ושכחה במקרר.

המרשרשים

כמה אהבתם לארח את הדודים שזה עתה הגיעו מרחוק. כמה אהבתם לחבק אותם חזק חזק אל חיקכם ולקבל מהם נשיקה על הלחי, המוטבעת באודם שמנוני. כמה אהבתם לעשות את כל זה ולקבל תמורה עבור המאמץ. במידה והביאו מתנה, מה רבה השמחה, אתם נידבתם נשיקה שנייה ורצתם לחדר לשחק עם הפריט. במידה ולא, קיוותם לכמה ג'ובות מהכיס, ובמידה וגם זה לא. חכו חכו בשנה הבאה.

הברכות

לא כולם יודעים את הברכות, נכון, אז למה להתעקש להגיד אותן כל שנה מחדש, ועוד עם מבטא רומני כבד? ברור שהיה קשה לעקוב מתי אומרים את ה"אמן", ומתי כבר אפשר לעשות "לחיים", אבל למה אני היחיד שטעיתי כל פעם מחדש?

הטלוויזיה

אף פעם אין מה לראות בערב החג, על אחת כמה וכמה בערב חג לפני עשרים ומשהו שנה. היום כל ערוץ מאלץ את משרד ההפקות הכי דלוח שלו, להכין תכנית חגיגית לחג, כי הוא יודע שזה יעלה לו גרוש וחצי. פעם שרה'לה שרון היתה אחראית על כל תכניות החג או מישהו אחר, אני כבר לא זוכרת.
 

הכלים

שוב אני על הכסא של הפסנתר (צילום:teiracke-flickr.com)
 שוב אני על הכסא של הפסנתר (צילום:teiracke-flickr.com)   
בואו ניזכר שנייה בתקופה הטרום מדיחית (מלשון מדיח כלים), כשעוד היו עושים דברים בידיים. כשעוד הייתה לגיטימציה לריב על התורנות, ולהפסיד כל פעם מחדש. אבל גם כשהגיע המדיח ועשה סדר עולמי חדש, וכבר לא היה צורך לריב (ובצדק) על מי עושה כלים, אמא היתה מחליטה לשים את הסרוויס היוקרתי, שכמובן, ובשום פנים ואופן, לא מכניסים למדיח.

הבדיחות

כן, אחרי כל ארוחת חג, אחרי שפותחים את הכפתור, ונאלצים לראות איך הכרס של המבוגרים נוטה לבצבץ בחוסר אלגנטיות, הגיע תורן של הבדיחות. ותמיד יש שניים, זה שרוצה להיות מצחיק ואף פעם לא יוצא לו, וזה שמצחיק ועובר ישר לבדיחות הגסות. כאן אתם יודעים שאתם נשלחים לישון או במשפחות היותר פתוחות, אתם עושים את עצמכם כאילו לא שמעתם כלום. וטוב שכך.

נחמד לפעמים להיזכר בדברים שהיו לנו משולחן החג, והאמת, קצת נוסטלגיה לא הורגת אף אחד, חוץ מהגפילטע.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by