בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לאב יו 2.. 

לאב יו 2..

 
 
רוי קסטנר

זה התחיל בלונדון, נמשך בפלאפון, ונגמר באס.אם.אס – על הרומן הסלולארי של רוי קסטנר, שנסק בנשיקה בשדה התעופה והתרסק אל קרקע המציאות. הומו ספינאס

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אהבה לונדונית בתל אביב. הכל אפשרי (FLICKR, dbdbrobot)
 אהבה לונדונית בתל אביב. הכל אפשרי (FLICKR, dbdbrobot)   
השבוע הסתיים הרומן הסלולרי שלי עם יאניק. הדבר היה צפוי למדי, נוכח העובדה שכבר כשנה לא נפגשנו. ובכל זאת, נוכח העובדה שהיה זה הקשר הכי ארוך ומשמעותי בחיי בשנה החולפת, הסוף הזה העציב אותי. כי עם כל הכבוד לחיי היומיום וליזיזים שבאים והולכים, עם כל הציניות והחיוכים, גם לי יש צורך עז לאהוב ולהיות נאהב, ואם כל שיש הוא רומן סלולרי – אני אאחז בו כל עוד הדבר אפשרי, ומהשבוע הדבר אינו אפשרי עוד.
 

תורכי וישראלי נפגשים בפאב אנגלי

 
יאניק יושב לו בלונדון הנפלאה, אליה אני משתדל לקפוץ אחת לזמן מה, כשחשבון הבנק מאפשר זאת. לראשונה נפגשנו לפני כשש שנים. היה זה מפגש משעשע ומוזר באחד הברים האהובים עליי בסוהו – הקומפטונס. הוא ישב לצדי, וניסה לפתח שיחה. בשל מראהו המזרח תיכוני משהו, אזהרות משרד החוץ עלו ממעמקי זכרוני המאובק והחלו לנצנץ בחשיכה כמו פרסומת בפיקדילי סירקס, ואני נמנעתי מלספר לו על מוצאי. בעוד הוא מנסה כוחו בניחוש, ואני כבר מתכנן את הבריחה הגדולה כשיתברר שהוא עומד בראש ארגון אל קעידה המקומי, הוא פלט כי הוא במקור מתורכיה. מאותו הרגע התידדנו במהירות. הוא מתגורר בלונדון מגיל 17, בעל אזרחות מקומית ועובד כמדריך בחדר כושר - דבר שמסביר את מראהו המדוגם.

קשקשנו לא מעט בקומפטונס, ולאחר כשעתיים הוא נפרד ממני לשלום.

עד אשר עזבתי את העיר לא ראיתיו יותר, וכדרכו של עולם, שכחתי מקיומו. שנתיים מאוחר יותר, שוב פקדתי את בירת הממלכה, שוב הגעתי לקומפטונס, ובאחד הימים גם הוא הופיע שם. האמת היא שלא ממש זכרתי אותו. הוא הביט בי ארוכות, אני הבטתי בו ארוכות, אולם נראה היה ששנינו לא ממש מפוקסים. רק לאחר שיצאתי את הבר נזכרתי מהיכן הוא כה מוכר לי, אולם הוא כבר התפוגג לו אל עבר האופק הלונדוני.

ביומי האחרון, שעות לפני הטיסה, שבתי לבר לכוס בירה של פרידה, והנה הוא יושב שם, מחייך אליי ומזמין אותי לשבת לצדו. השיחה קלחה לה, וכך גם הידיים ששוטטו איש על ירכו של רעהו. נראה היה שהולך להתפתח כאן איזה רומן סוער, או לכל הפחות זיון לוהט, אבל כאמור – הטיסה חיכתה. נפרדנו כעבור שעתיים, כשהוא מלווה אותי לתחנה, ונפרדנו בחיבוק חם ואוהב שכלל גם נשיקה מבטיחה, ואני יצאתי לדרכי אל עבר הלבנט.
 

כעבור שלוש שנים...

אני לא ממש זוכר אם החלפנו אימיילים או לא, שכן בכל מקרה על קשר לא שמרנו. אני הרגשתי כאילו יצאתי זה עתה מרומן סוחט דמעות על האהבה בניכר שהעולם החליט להעמיד טריז ולמנוע את קיומה, להיות גיבור רומנטי לרגע, להיבלע לי במטוס אל על עם תוגה בלבי ולשכוח את כל הסיפור ברגע שאגיע לנתב"ג .

וכך היה. עד לשנה שעברה. רצה הגורל, ושוב קפצתי אל עבר אם המנדט, הגעתי לקומפטונס על פי הנוהל הרגיל, והנה, הוא שם, בין ההמון. עם כל הכבוד לשניה וחצי של הרומן שהיה לנו, בכל זאת חלפו שלוש שנים, ולא ממש זכרנו איש את רעהו. שוב הבטנו אחד לעבר השני במבט מלוכסן המנסה לזהות, ולפתע הוא עט עליי ואומר לי "אתה מישראל, נכון? ". נשימתי נעתקה לרגע, ואז הכל חזר. אה, וודאי, יאניק. התורכי המסוקס שהעולם מתעקש להפגיש אותי איתו שוב ושוב ולהקפיד שדבר לא יקרה.

אלא שהפעם קרה גם קרה. באותו הערב סרנו יחד לחדרי במלון, והעברנו שעות על גבי שעות של מגע מלטף ושיחות עמוקות. יאניק סיפר עד כמה הוא משתוקק למשהו אמיתי, שהוא כבר מזמן מאס בסצנה המקומית ובסקס מזדמן. הדרך בה הוא סיפר הכל, העובדה הברורה כי הוא אובייקט מבוקש בשוק הבשר המקומי ובכל זאת, כשהוא מדבר על אהבה וקשר נקוות דמעה בזווית עינו - הבהירו לי כי הוא אמיתי. הדרך בה הוא חיבק אותי בעוז וברוך בו זמנית, הליטוף, השקיקה לחום – הבהירו לי כי הוא כן. אמיתי לגמרי, כן לגמרי.

בימים הקרובים נפגשנו עוד פעמיים, התקרבנו, הזדיינו – או נכון יותר, עשינו אהבה, והוא אפילו הכיר לי כמה מחבריו. אלא, שכרגיל, הגיעה שעתו של המטוס לקטוע את הרומן שסוף סוף הגיע לכדי יישום.
 
 

ועשרות סמסים...

פרידה היא פרידה היא פרידה. בתמונה: המדיום הוא המסר (FLICKR, dontbecreepy)
 פרידה היא פרידה היא פרידה. בתמונה: המדיום הוא המסר (FLICKR, dontbecreepy)   
הפעם הקפדנו להחליף טלפונים, ומרגע שובי לארץ, לכל הפחות אחת לשבוע שלחנו איש לרעהו סמס אוהב. קשר סולידי, קטן, אבל עקבי ומרגש בכל פעם מחדש. דיברנו לא פעם על כך שהוא יבוא לבקר, על כך שאני אגיע, והימים והשבועות חלפו להם. לא אחת קרה שבשעה חמש בבוקר הייתי מקבל סמס שמספר שהוא זה עתה חזר מאיזו מסיבה, שהוא היה כל כך שמח אם אני הייתי לצדו כעת, שהוא חושק ומתגעגע.

וכך חלפה לה שנה, עשרות סמסים נוגעים, כמה דקות של חום סלולארי בשבוע, מעין בועה קטנטונת בתוך שטף החיים, פנטזיה קטנה שמדי פעם מזכירה את קיומה, והחיים נמשכים.

השבוע קיבלתי עוד סמס מיאניק. הסמס האחרון. ארוך, נוגע, מרגש ונפרד. "יקירי, אני מקווה שאתה יודע עד כמה נגעת בי. אני חושב שאתה אדם מאד מיוחד, סקסי, מקסים, מרגש ואוהב. אין כמעט לילה שלא חשבתי עליך. עלינו. על מה שיכולנו להיות. אבל אתה רחוק, ואני כאן, זקוק לאהבה אמיתית. לפני שבועיים פגשתי מישהו, ונראה כי הולך להתפתח בינינו משהו רציני. עצוב לי שאנחנו לא קיבלנו הזדמנות לנסות. אני בטוח שהיינו מצליחים. אבל עכשיו אני עומד לתת לו את כולי, ולכן אני נפרד ממך עכשיו. נשיקה אחרונה. יאניק".

עוד מבית היוצר
יש לכם מנוי באטרף? בואו לדבר עם רוי
my.atrafdating.co.il/kestner
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by