בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
הורים וילדים  
היד הנעלמה  
 
 איפה אני?    צילום: אילוסטרציה: אימג`בנק/gettyimages    
הורים וילדים  |
 
לימור גריף

המקרה המזעזע של רוז בת ה-4.5 מנתניה, שנעלמה לפני כשלושה חודשים מעלה את השאלה, כיצד נוכל להכין את ילדינו לתרחיש הנורא מכל, בו ילכו לאיבוד?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מחפש מוצא
 מחפש מוצא  
 צילום: אילוסטרציה sxc 
 
חיפושים קדחתניים נערכים בעקבות רוז בת ה-4.5 מנתניה שנעלמה לפני כשלושה חודשים. רמת הדאגה הלאומית עולה, בעיקר זו של ההורים, החרדים לגורל ילדיהם. האם ניתן בכלל להכין ילדים קטנים לתרחיש הנורא בו ילכו לאיבוד? ואילו כלים יש ביכולתנו לתת להם?

שרה יעקוב, פסיכולוגית בכירה, מנהלת מרכז מיפל לייעוץ וטיפול בפרט ובמשפחה, טוענת כי עוצמת החוויה עבור ילד שהולך לאיבוד, כפולה ומכופלת. לילד קטן אין תחושת, כמו גם חוסר שיפוט. לדבריה לא ניתן להקנות לילד מושגי זמן, הזמן הוא מושג התפתחותי, שתלוי בגיל של הילד ובבשלות שלו. מושגי הזמן מקבלים משמעות בסביבות גיל ביה"ס, אך לא באופן קבוע ועם הבדלים אינדיבידואלים.

גם יכולת שיפוט היא תהליך התפתחותי ואישיותי. לדברי שרה לילד אין ניסיון חיים, אין את היכולת לבנות אסטרטגיה, כמו גם יכולת התמצאות או יכולת לנהוג באופן הגיוני, מול הסיטואציה בה הוא נמצא.

תוצאותיה של אבידה

לדברי שרה, בעקבות חוויה מסוג זה, עלולות להופיע אצל הילד, חוויות קשות שעלולות להשפיע על התנהלותו הבוגרת בעתיד. "עד גיל 10, כל החוויות החיוביות והשליליות שהיו לילד עד כה, צובעות את צורת ההתנהלות שלו כמבוגר". עוד היא מוסיפה כי החוויה עלולה ליצור השלכות לאורך זמן כמו פחדים, חרדות, חוסר אמון ועוד. "הורים לא תמיד מבינים את עומק החוויה. בשל עוצמותיה השונות, על ההורים להפעיל ערנות מוגברת אף יותר, ולשאת את האחריות על כתפיהם".
 

עוגן רגשי

 
שרה מתארת אבידה של ילד כחוויית נטישה, אשר עלולה להתפתח לפחד מנטישה לאורך כל חייו. אותו פחד עשוי ללבוש צורות שונות, החל מחוסר אמון בסביבה בטוחה. לרוב, חש ילד כי ביתו הוא המרחב הבטוח עבורו, שם הוא מרגיש חופשי, מקובל, פחות נשפט לפי מעשיו, נמצא בסביבה חמה, בטוחה ואוהבת. במידה והוא יוצא לסביבה זרה, דמות ההורה היא זו המקנה לו את תחושת הביטחון, שכל עוד הם יחד, הוא בטוח, ובעיקר לא לבד.

בואו נתכונן לתרחיש

כמעט כל ילד בגיל ביה"ס, נושא כיום מכשיר סלולרי אישי בתיקו. שרה מציעה שנצייד את הילד במספרי הטלפון שלנו ההורים, ונלמדו כיצד לחייג אליהם בחיוג מקוצר, שיקל עליו בשעת לחץ.

מי אני ומה שמי?

הילד מסוגל לדקלם החל מגילאי שנתיים פלוס את שמו, שם משפחתו, כתובתו, ובעיקר את מספר הטלפון שלו. שרה מציעה שנלמד את ילדנו על פי תורת התוכי, כמו שיר חביב שהוא אוהב, את מספר הטלפון הנייד של ההורה. גם אם טכנית ידע הילד את מכלול הפרטים הנכונים: כתובת, שם ומספר טלפון, מיקום המודיעין או נקודת מפגש שצוינה על ידי אחד ההורים, מוסיפה שרה, בשל התגובה הרגשית העצומה, יהיה לו קשה לבצע ולנסות לתקן את המצב בו הוא נמצא.

קשה באימונים קל בקרב

שרה מציעה שנתרגל עם הילד על ידי חוויה סיפורית, את האופציה של ילד אחר שהולך לאיבוד. על הילד לחשוב יחד עם ההורה ולהציע פתרון. במידה והוא לא מעלה פתרון בראשו, כדאי לכוונו: מה יעשה יוסי, יבכה? זה יעזור לו למצוא את אמא שלו? בוא נחשוב יחד מה כן יעזור לו. פחות מומלץ להגיד לילד, "אתה עלול ללכת לאבוד", פנייה כזו עשויה להזמין חרדות. לעיתים הורים מסוימים מתפתים "לאיים" על הילד באופציית האבידה, על מנת להפחיד, מה שעלול לטפח חרדה.
 

סוגית הזרים

איפה ההורים שלי?
 איפה ההורים שלי? 
 צילום: אילוסטרציה sxc 
 
אביטל יעקובי, פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית מומחית, מסבירה כי כהורים אנו לרוב מזהירים את ילדנו מפני זרים, ומה בשעת משבר, בזמן שילד חלילה הולך לאיבוד? האם יידע להבחין בין זר טוב לזר רע? לרוב האבידות מתרחשות בקניונים, ולכן כדאי ואף מומלץ לסמוך על האינסטינקטים האנושיים. ברוב המקרים אנשים ניגשים אל ילד שבוכה, ולא מוצא את עצמו. כמו כן כדאי להמליץ לילד לדבר בעיקר עם אישה, מתוך הקונספט שכל האנשים טובים, אך נשים הן יותר אמפתיות, אימהיות, והסיכוי שהן ישתמשו בילד לרעה, הוא קטן יותר.

מודיעין, שלום

דווקא בקניונים כדאי להראות לילד את עמדת המודיעין, ולהסביר לו למה היא משמשת. ההסבר כמובן צריך לעבוד באופן חיובי, "כשילדים לא מוצאים את אמא שלהם, הבן אדם שיושב שם יכול לעזור להם".

האבידה נמצאה

כשהמקרה כבר ארע, והילד אבד וגם נמצא, מציעה אביטל להורה שלא לצאת משליטה. לפנות אל הילד ולעודד אותו על מעשהו האמיץ, שאכן עשה את הדבר הנכון ולקח יוזמה. חשוב להוסיף לדברים הנאמרים, שההורה במשך כל הזמן הזה, שלעיתים נראה לילד כמו נצח, דאג, התרוצץ וחיפש אחריו. כדאי להוסיף משפטים כמו, "טוב שנפגשנו", "בסך הכל זה לא היה כל כך נורא". אביטל מציעה שנשתמש באבידה כמושג של צמיחה, התגברות ואומץ. הכל מתחיל ונגמר עם השקפת ההורה.

לדאגה ההורית אין גבולות, אך השאלה היא, כיצד אנו רואים את העולם, ומה אנו משדרים לילדנו. אם החרדה אופפת אותנו, רוב הסיכויים שילדנו יפנימו את אותן התחושות, בעיקר במצבי מצוקה. בואו נתחיל מן המחשבה שאנחנו זהירים, ערניים, ומוכנים לצאת לג'ונגל הגדול של החיים, מבלי לעזוב את ידו של הקטן, וחלילה מבלי להסיר ממנו חצי עין.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by