בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
למה דווקא אני? 

למה דווקא אני?

 
 
רויטל קיבק- ארמה

בזמן שאחרות נכנסות להריון בקלות, דווקא אצלך "להיכנס להריון" הוא מסע ארוך וכואב, לעיתים אף חסר תקווה. כיצד מתמודדים עם טיפולי פוריות, שגובים פעמים רבות, מחיר נפשי וזוגי יקר?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עכשיו צריך סיבה ממש טובה כדי להכנס למיטה (צילום:sxc)
 עכשיו צריך סיבה ממש טובה כדי להכנס למיטה (צילום:sxc)   
טיפולי הפוריות, מאלצים אתכם, בעל כורחכם, להתמודד עם בעיות מורכבות: הקושי לחוות את כישלון הבריאה שוב ושוב, שחיקת הגוף והנפש, והזוגיות שעומדת במבחן דווקא עכשיו. טיפול נפשי עשוי לשפר את איכות חייכם בזמן הטיפולים, ויעזור לשניכם לצמוח מהמשבר. ראיון עם יעל איתן-שילר, מטפלת משפחתית, פסיכולוגית חברתית, ומנחת קבוצות, עוסקת במתן יעוץ אישי וזוגי וסדנאות טיפוליות לאנשים המתמודדים עם טיפולי פריון. (משתתפת בסדרה, "אמא יקרה לי").

ממה מורכבת הכמיהה להורות?

זו השאלה קשה מאד, ואין לה תשובה אחת. כמספר הנשים בעולם שעוברות טיפולים, כך מספר התשובות לשאלה הזאת, מהו הבסיס לכמיהה הזו לילד. הכמיהה לילד משלך היא אינדיבידואלית, ומשתנה מאישה לאישה, בהתאם להיסטוריה האישית שלה. התשובה הקולקטיבית קשורה לצורך בהמשכיות, בנתינה, והצורך האימהי העז לחבוק ילד שהוא שלך. אבל, לא תמיד זו תהיה התשובה שתקבלי מנשים שעוברות טיפולי פוריות.

באיזשהו שלב במהלך הטיפולים והבירורים, כשמבינים שיש בעיה, אותו מניע אבולוציוני-ראשוני, שהביא את האישה לרצות להכנס להריון, נבלע בטיעונים אחרים, הקשורים לחוויה הכללית של הכישלון, העוטפת את כל מי שעוברת טיפולי פריון. כשתשאלי אישה, למה היא עושה את זה שוב ושוב, סביר להניח שהיא תעלה בפניך סיבות אחרות, כמו: לחץ חברתי ומשפחתי, רצון להיות כמו כולן, ורצון שלא לחוות כישלון, במקום כה טבעי, שאחרות מצליחות בו בקלות.
 

הקשר היהודי

מי חשב אז, שכך זה יהיה? (צילום:sxc)
 מי חשב אז, שכך זה יהיה? (צילום:sxc)   
מניסיוני, יש מרכיב משותף בין כל הנשים היהודיות והוא ההיסטוריה הלאומית, השייכות הדתית והמיקום הגיאוגרפי שבו אנחנו גרים. בבסיסם, התגבשו כל אותם המסרים שעברו אלינו במהלך השנים באופן תת הכרתי. גם המדיניות הכלכלית המיטיבה של המדינה, לממן עד 6 טיפולי הפריה, היא אמירה חברתית בפני עצמה: ערך המשפחה הוא ערך עליון וחשוב להביא ילדים לעולם.
מחקרים מצאו, שמידת הלחץ להביא ילד לעולם, היא זהה בין נשים ישראליות שיש להן כבר ילד אחד, ובין נשים ישראליות שטרם ילדו. הדבר קשור למסרים תרבותיים, דתיים וחברתיים המושרשים בתודעה שלנו. גם השכול הקולקטיבי והאישי שלנו, מגביר את הכמיהה לילדים נוספים. עבור חלק מאנשים שחוו אובדן ושכול, באופן ישיר, תהיה כמיהה גדולה יותר להגדיל את המשפחה.


תחושה של אובדן

מחקרים הראו שרמת הצער שחשות נשים העוברות טיפולי פוריות, זהה לרמת הצער של נשים שחוו אובדן של אדם קרוב. לעבור טיפולי פריון זה לחוות שוב ושוב אובדנים. אנשים שעוברים טיפולי פריון עוברים שלבים הזהים במהותם, לשלבים שעוברים אנשים שחוו שכול, זהו אחד האובדנים המשמעותיים אחרי מוות.

טיפול פסיכולוגי יקל על ההתמודדות

הלחץ הגדול להיכנס להריון, מגביר את המתח והחרדה, ועלול להפריע למהלכם התקין של טיפולי ההפריה. נשים רבים פונות אלי, ומאמינות שאולי אעזור להן להיכנס מהר להריון בהפחתת המתח הנפשי. אני מאמינה שהתייעצות, דיבור ושחרור קיטור, מורידים את רמת המתח, והגוף יכול לקלוט הריון ביתר קלות. הורת הלחץ יכולה להקל, אך כמובן שאינה הפיתרון. כן ניתן לומר בוודאות שהטיפול הנפשי, משפר את איכות החיים בזמן הטיפולים. אני לא מדברת על הצלחה מהירה יותר, ולא יכולה להבטיח קליטת הריון, אבל כן ניתן להקל על הדרך הקשה.
 

הקשר הזוגי

 
תקופת טיפולי הפוריות מכונה "התקופה המרה", ויכולה להיות מאד ארוכה ושוחקת, ומכלה משאבים כלכליים, חברתיים, בריאותיים, זוגיים ומשפחתיים. יש דכדוך, דיכאון, ותגובות פסיכוסומאטיות של שני בני הזוג. זוגות שהחברות ביניהם טובה, והתקשורת פתוחה, עשויים לעבור בהצלחה את המשבר ולצמוח מהקושי, אך זוגות רבים אינם מטפלים בעצמם, ומגיעים להריון ולהורות כשהם ריקים וטעונים מבחינה נפשית.

במהלך ההריון ולאחר הולדת התינוק, יכולים לצוץ קשיים ומטענים שהיו קשורים בתקופת הטיפולים: דברים שלא אמרנו, והחלטות חשובות שלא קיבלנו, עולים ומעיבים על הקשר הזוגי. על כן אני טוענת, שחשוב לטפל בזמן, ולהציף שאלות ורגשות כבר בראשית תקופת הטיפולים, ובכך לצמוח בזוגיות. כשמדובר בתרומת זרע או ביצית, חייבים לדבר על איך כל אחד מרגיש, ממה הוא מפחד, איך נספר לילד, אם בכלל כדאי לספר, ועל נושאים אחרים רבים וחשובים.

ייעוץ זוגי ביחד ולחוד

במרבית המקרים נוצרת התרחקות, גם אם היא לא נראית לעין. יש דברים רבים שבני הזוג מפחדים לדבר עליהם ולהגיד האחד לשניה. לא משנה מי נושא את אי הפריון, האישה היא שעוברת את הטיפולים והבדיקות הפולשניות. כשמדובר בבעיית זרע, לדוגמה, נשים רבות כועסות בתוכן, ולא באמת יכולות לשתף בכעס שלהן, כי מצד אחד היא סובלת בגללו, אבל בעצם, הוא זה ה"אשם".

בחדר הטיפול אני לוקחת בחשבון את ההיסטוריה הזוגית של בני הזוג, וכיצד התמודדו עם משברים אחרים בחייהם, אם בכלל. אני בודקת איתם ועם עצמי מה נכון להם. לפעמים אני מזמינה לשיחות נפרדות, כדי "לשחרר קיטור" בחדר כשהוא או היא לא נמצאים. מותר לבן או בת הזוג הפורה לכעוס על בן או בת הזוג, שסובלים מאי פריון, לכאוב, להתעצבן ולהרגיש חסרי מזל, אבל הדברים צריכים להאמר באופן שימנע פגיעה נוספת בבן או בבת הזוג שנושאים את אי הפריון, וממילא מרגישים פגיעים ושבירים.
 
 

עד מתי?

האם תעמוד הזוגיות במבחן הזמן? (צילום:sxc)
 האם תעמוד הזוגיות במבחן הזמן? (צילום:sxc)   
הרבה פעמים עייפות הגוף והנפש גורמת לנשים הללו להגיד "לא רוצה ילדים בכלל", אבל בד"כ לאחר תקופה של אבל, הן קמות ומנסות מחדש. השאלה הקשה היא מתי (אם בכל) להגיד די. עד כאן.

אין תשובה אחת. יש מה את הדבר שמתאים לי ולנו כזוג, ועם זה צריך ללכת. ישנה התלבטות גדולה כשיושבים מולי אנשים, שתוהים אם לוותר לחלוטין על הזכות להורות. במצב כזה, אני לא יכולה להביא את הכמיהות והשאיפות והעמדות שיש לי ביחס להולדת ילדים אל תוך הטיפול ואל חייהם. אבל אני מבררת איתם לגבי אלו שלהם.

להכיר בעובדות

להכיר באובדן, "לא יהיה לי ילד מהגנים שלי" או "לא יהיה לנו ילד גנטי משותף", זה לא פשוט. זה נושא מורכב וקשה לעיכול. אבל חשוב לזכור, שיש חלופות לבניית תא משפחתי מאושר, ואם אפשר להנות ממה שהטכנולוגיה הרפואית מציעה לנו בתרומת זרע או ביצית, ולהנות ממה שיש לעולם להציע לנו באימוץ ילד, כדאי לקחת בחשבון כל הזמן, שגם אם הטיפולים לא מצליחים, יש אלטרנטיבות.

אני עוזרת לבני הזוג לברר עם עצמם איזו אלטרנטיבה כן מקובלת עליהם, ומהן תפיסות העולם שגדלו עליהן, ואשר עלולות להקשות על בחירה באחת האלטרנטיבות. ברוב המקרים אנשים לא מודעים למקור האמיתי לחוסר הנוחות שלהם ביחס לחלופות (תרומה, אימוץ, פונדקאות). ולפעמים אין ברירה. חייבים להכיר בעובדה שהטיפולים לא מצליחים, ולעבור לשלב הבא, ופה אנשים נתקעים, לעיתים אפילו עשר שנים. בקבלת ההחלטה באים לידי ביטוי הערכים האישיים, והתפיסות האישיות שיש לכל אחד מבני הזוג לגבי נושא התרומה, אימוץ, ילדים, הורות, אי פריון וכו'. בני הזוג שייכים למערכות משפחתיות וחברתיות, והדימוי שיהיה לקבלת ההחלטה בעיני מערכות אלו, מהווה גם הוא, גורם בקבלת ההחלטה. אצל זוג שנתקע באמצע הדרך, כי אחד מבני הזוג לא מעוניין בתרומת זרע או ביצית, אני מנסה לברר, אילו תפיסות לא מודעות, עומדות מאחורי הסירוב לקבל את התרומה.
 

אמונות שווא

דוגמה לאמונות ותפיסות שעוברות ב"ירושה" מדור לדור, היא האמירה, ש"אי פריון הנו סימן לקללה". "קוללתי, ובגלל זה לא אוכל להרות לעולם", התפיסה של שכר ועונש, "אלוהים מעניש אותי". תפיסות אלו מקשות על ההתמודדות הנפשית. בטיפול, אני משתדלת לשחרר את אותן נשים, מתחושות הקללה, השכר והעונש, וגורמת להן לפתח מחאה כלפי אותן תחושות, על מנת שלא לאבד תקווה.

קורה שמוותרים

"קורה גם שמחליטים לוותר על ילדים. אני מכבדת את מי שמגיע להכרה שעדיף לו לחיות ללא ילדים - זה כנראה מה שנכון לו. רגע לפני שמחליטים, בני הזוג צריכים לקחת תקופה, להתייעץ עם גורם שלישי, ולברר עם עצמם, אם זה באמת מה שהם רוצים".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by