בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בנות של אבא  

בנות של אבא

 
 
לימור גריף

בנות של אבא הוא מושג שנוי במחלוקת. בחלק מן המשפחות ניתן לראות הצמדות תלותית של הבנות הקטנות באביהן, תוך זניחת האם מאחור. מה זה עתיד לחולל בתוך התא המשפחתי הקטן?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ממוקמות על הרגל (צילום אילוסטרציה:hoover family photos-flicker.com)
 ממוקמות על הרגל (צילום אילוסטרציה:hoover family photos-flicker.com)   
ראינו את זה מתרחש במשפחות רבות. הילדות אט אט עוברות מהסינר של אמא, ונצמדות לרגל של אבא. מתי ומדוע מתרחשת העדפתן של הבנות את אביהן, ומה עובר על כולם בדרך?

מתחילים באמא

כשתינוק נולד, הוא בדרך כלל קשור יותר לאמו, שהיא בדרך כלל הדמות המרכזית שמטפלת בו, בין אם הוא בן ובין אם הוא בת, בפרט כשהיא מניקה, מסבירה סיגל לוי, פסיכולוגית קלינית מומחית. "בכל אופן, בהדרגה, לקראת גיל שנה, הפעוט מזהה דמויות נוספות הסובבות אותו ונקשר גם אליהן. האב הופך משמעותי יותר, בעיקר ככל שהוא מעורב באופן ישיר בטיפול בתינוק".

עוברים לאבא

האמירה שבנות קשורות יותר לאבא מתייחסת לשלב האדיפאלי, טוענת סיגל, הכוונה היא בערך לגיל 4, בו הבנות נראות ומתנהגות כמו כלות קטנות, ומושא החיזור שלהן הוא אביהן. "לא קשה לראות את התינוקת שרק גדלה מתנהגת כמו אישה קטנה וממש "מפלרטטת" עם אביה. האב מצידו, באופן טבעי, מתפעל, נהנה ונענה לכל החיזורים האלה. לבן, במקביל קורה תהליך דומה מול אמו".

ניפוץ הפנטזיה

בשלב מסוים, מסבירה סיגל, חשה הבת חרדה סביב תחושותיה כלפי האב, שכן אביה כבר נשוי והיא מבינה שמשאלתה לא תתממש. היא עוברת להזדהות עם אמה ומנסה לחקות אותה ולהיות דומה לה. "עד כמה כל בת קשורה יותר לאמה או לאביה, תלוי בכל מערכת יחסים באופן ספציפי". בכל מקרה, מציינת סיגל, האב הוא הדמות הראשונה שמייצגת עבור הבת את בני המין השני. אבות רבים מדווחים על כך, שקשה להם מאד להתבונן על בנותיהם מתבגרות, ובפרט קשה להם לדמיין שיום אחד הן יהיו נשים ויגלו עניין בגברים, שיגלו עניין בהן. "בכל מקרה, כשהילדים משני המינים צעירים, המגע של האב עם הילדים הוא פעמים רבות פיזי יותר מזה של האם (דגדוגים, השתוללות, להעיף באוויר וכו'), והמגע של האם נוטה להיות יותר רך, עדין ומנחם בעת הצורך".
 

מערכת משתנה ומורכבת

 
רות כהן פסיכותרפיסטית, מסבירה כי נדמה שאמירות גורפות ומכלילות מהסוג בת של אבא - ממסכות את העובדה, שמערכות היחסים בין אבות לבנותיהם הן מורכבות וייחודיות, ומושפעות ממשתנים רבים, חלקם אישיותיים וקשורים לטמפרמנט, הן של האב והן של הבת, וחלקם התפתחותיים.

העדפה אינה תלויה באופי הקשר

"לקשר עם אבא יש השפעה ייחודית לאורך ציר ההתפתחות של בנות. אבל מה קורה כשילדה מעדיפה את אבא על פני אמא? אחד הדברים המשמעותיים ביותר שצריך להבין כאן הוא שההעדפה של הורה אחד בתקופות התפתחותיות שונות בחיי הילדה לא בהכרח נובעת מאיכות, כמות או אופי הקשר עם ההורה, אופיו או תכונותיו - אלא מניסיונות לפתור דילמות וקונפליקטים התפתחותיים (תקינים לחלוטין, רצויים ומקדמים) של הילדה עצמה". רות מציגה למשל תינוקות ופעוטות שמאד עסוקים בניסיון לבדוק את מידת ההשפעה שלהם על העולם, כמו גם בדיקת גבולות העצמאות, ובאיזו מידה הם מרגישים תלויים ומתקשים לוותר על המקום הבטוח שבחיק האם.

אמא נעלבת?

רות מסבירה כי ילדים מנסים לפתור את הקונפליקט הזה, בכך שהם מייחסים לאמא את תכונות העוגן המטפל, אצלה הם יכולים לתת לעצמם להיות "קטנים ומכורבלים", ואילו אצל אבא הם מרשים לעצמם להיות כובשי יבשות, בכך שהם מייחסים לאבא תכונות של מסעיר וכובש העולם הגדול, מה שמתסכל לא מעט אמהות אשר היו מרגישות הרבה יותר נוח בנישה הזאת. הבנות מצליחות "לשמור על העוגה ולהשאיר אותה שלמה", כלומר, הן שומרות על מקום בטוח וגם קצת רגרסיבי עם אמא. דווקא בגלל הביטחון שבקשר הזה, מסבירה רות, הן מאפשרות לעצמן להתרחק קצת, להתנתק מחיקה, ולנסות להגדיר את עצמן כשונות ונפרדות ממנה. השיח האלטרנטיבי שמציע אבא מאפשר מקום לכוריאוגרפיה של ההפרדות.
 

מחוץ למעגל

ים של אהבה (צילום:ladnlins-flickr.com)
 ים של אהבה (צילום:ladnlins-flickr.com)   
גם רות מתארת את גילאי שלש עד חמש, כתהליך אדיפאלי אשר בסופו תהיה הזדהות עם אמא ו"חזרה בתשובה", אך בינתיים ההערצה והחיזור אחרי אבא, הם חלק בלתי נפרד מהכוריאוגרפיה ההתפתחותית החשובה הזאת. "כך או אחרת, כאשר נוצרת העדפה התפתחותית שכזאת, הדבר עלול להיות קשה מאד למי שנשאר מחוץ למעגל, ותחושות של עלבון צורב נפוצות מאד במצבים כאלה".

לדבריה של רות, אדם נעלב פועל ממקום מאד רגשי, לעתים ראשוני ולא כל כך רציונלי. הדבר האחרון שאדם יכול להבין ולהכיל זה משפטים כמו "אין לך ממה להיעלב... היא בסך הכל פעוטה, היא לא מתכוונת". העלבון מתעורר, גם אם הקטנה לא מתכוונת". פעמים רבות הורים אשר מוצאים את עצמם מחוץ ל"מעגל המקורבים", משחזרים משולשי ילדות כואבים, וכאשר ההורה השני "מצטרף" לילד בהבנתו אותו (וההבנה הזאת חשובה מאד ללא כל ספק), הוא עלול להרגיש עוד יותר דחוי ובודד".

פתרון יצירתי?

במצבים כאלה מציעה רות להיות בקשר עם הקושי, לתת מקום ולדבר על התחושות שעולות, ולא לנסות לבלוע אותן ולטשטש. "מותר להרגיש נעלבת ולפעמים גם כועסת, אבל כמובן שהעיבוד הזה לא צריך להיות בנוכחות הילדה או מולה". במקביל, מציעה רות לנסות ליזום פעילויות של אמא ובת -כאלה שמתרחשות בזמן ההשכבה או האמבטיה. "אפשר לנסות לתזמן את הפעילויות האלה לזמן מה לפני זמן האמבטיה. קל יותר להתמודד עם הדחייה כאשר יש לנו זיכרון טרי של זמן נעים, צחוק וכיף ברקע".

לסיכום מתארת רות, במקרים רבים מאד, בדיוק כפי שמתרחשת התרחקות, יש לזכור, כי יש גם התקרבות בקצה השני.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by