בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אור בבית  

אור בבית

 
 
רוני בר, מערכת RED

הוא חודר אל החלל בלחש או צובע אותו בצבעים חזקים - האור הוא זה שנותן בסופו של דבר את הטון. לרגל החנוכה: אור בבנייה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קשה אולי לדמיין את זה כשיושבים במשרד מלא נורות פלורסנט, אבל אור הוא אחד החומרים החשובים בידיו של האדריכל. תאורה, טבעית או מלאכותית, יכולה לעשות את כל ההבדל ולשנות את החלל מהקצה לקצה. מאז ימי העת העתיקה השתמשו אדריכלים באור, בין אם הוא מציף את החלל, חודר אליו בדרמטיות או צובע אותו בצבעים חזקים. הפרשנות היא אינסופית: יש הבוחרים לגור בבתי זכוכית, בעוד אחרים מאירים את החלל שלהם בקרני אור בודדות.
 
 

ויהי אור

 
מאז שאלוהים אמר "ויהי אור", קישר האדם בין אור לאלוהות. מספיק לדמיין קרן שמש חודרת דרך ענני סתיו כדי להבין את התחושה שעומדת מאחורי החיבור הזה. באופן טבעי, את השימוש הדרמטי ביותר באור, מאז העת העתיקה ועד היום, אפשר למצוא בבתי תפילה, ואת אחת הדוגמאות המוקדמות לכך אפשר למצוא במרכז רומא.

הפנתיאון נבנה במאה הראשונה לפני הספירה ושימש כמקדש לכל האלים. זהו אחד המבנים המרשימים של העת העתיקה, והכיפה שלו, בקוטר ארבעים מטרים, נחשבת לפלא אדריכלי והנדסי. במרכז הכיפה נמצא האוקולוס (עין בלטינית), חור עגול בקוטר 8.7 מטרים ששולח קרן שמש אל תוך המקדש. ככל שהיום חולף, האור מטייל לאורך המקדש ומצייר הילה באוויר הדחוס: התוצאה פשוטה אך אפקטיבית, גם 2000 שנה אחרי, ואפילו אם המבנה עמוס בתיירים.

בדומה לפנתיאון, גם כנסיית סנט שאפל במרכז פריז רתמה את הקידמה הטכנולוגית כדי להגיע לרוחניות. הכנסייה נבנתה במאה ה-13, והיא כוללת שני מפלסים נפרדים: החלק התחתון, צבעוני אך צנוע יחסית, והחלק העליון, שמתיימר לייצג את "ירושלים של מעלה". החלל מוקף עמודים דקים וארוכים וביניהם זכוכיות ויטראז' בשטח כולל של 618 מטרים רבועים. הוויטראז'ים, העתיקים ביותר בפריז, נותנים למתבונן תחושה כאילו הוא נמצא בתוך קופסת תכשיטים זוהרת.
 
 
 

גישות הפוכות, אותה מטרה

גם בעת החדשה ממשיכים אדריכלים לחפש את הקשר בין קדושה לאור. אחת היצירות המפורסמות של האדריכל הנודע לה קורבוזיה היא כנסיית רונשאן שהוקמה בצרפת בשנת 1954. במקור היא נבנתה ככנסייה לעולי רגל, אך כיום רוב העולים לרגל הם חובבי אדריכלות.

פנים הכנסיה צנוע, במיוחד, אם משווים אותה לזכוכיות הנוצצות של לה שאפל, אך לה קורבוזיה מפצה על הפשטות שלה באמצעות שימוש דרמטי באור: חלונות בגדלים שונים ובסדר רנדומלי פזורים על החזית, חודרים דרך הקירות העבים ויוצרים משפכי אור - טבעי וצבעוני - אל תוך החלל; ארובות שופכות אור לתוך חדרי התפילה; ובנוסף, הגג המאסיבי אינו נשען על הקירות ונתמך למעשה רק על ידי עמודים דקים. אור חודר דרך החרך שנוצר בין הקירות לגג ונותן את הרושם שהגג מרחף באוויר.
 
 
שני פרויקטים נוספים מהשנים האחרונות מדגימים גישות הפוכות, למטרה דומה. האדריכל היפני טדאו אנדו מרבה להשתמש בקווים מינימליסטים, בטון חשוף ואור. בכנסיית Church of the Light באוסקה שביפן, הוא משתמש בניגוד בין אור וצל, ובניגוד בין "יש" ל"אין". במקום הצלב הרגיל העומד בקצה הכנסייה, יצר אנדו ארבעה מלבני בטון, שביניהם נוצר צלב של אור. הצלב כאן אינו ממשי אלא דווקא החלל שנוצר בין המלבנים.

לעומת הטיפול המינימליסטי של אנדו, האדריכל האמריקאי (ממוצא יהודי, אגב) ריצ'ארד מאייר, הציף באור את ה-Jubilee Church שתכנן בפרבר של רומא. בכנסייה אפשר לראות את משטחי הזכוכית והצבע הלבן שמאפיינים את עבודותיו של מאייר, ומקבלים הפעם פירוש דתי, כפי שהוא מסביר זאת: "אור הוא הדרך בה אנו מסוגלים לחוות קדושה. קרני השמש משמשים כמטאפורה מיסטית לנוכחות האלוהים".
 
 
אבל הנסיון להגיע לקדושה ורוחניות אינו מוגבל לבתי תפילה. בדומה למבני דת, גם מוזיאונים לזכר השואה מנסים להעביר תחושה ולא אינפורמציה, לשחק בלב ולא באינטלקט, ולהעביר רגש במקום בו נגמרות המילים. המוזיאון היהודי בברלין של דניאל ליבסקינד, למשל, הוא דוגמה לאדריכלות אקספרסיבית שמשתמשת בקווים שבורים ולא גמורים, ובחללים שגורמים לתחושת מועקה לא פחות מהמיצגים. גם האור משחק כאן תפקיד מפתח: החלונות אינם פתחים רגילים ורבועים, אלא קרעים אלכסוניים ורנדומליים על גבי החזית, שיוצרים תאורה דרמטית בתוך החללים. גם האגף החדש של מוזיאון יד ושם בירושלים, שתכנן האדיכל משה ספדי, משתמש באור כמטאפורה, אם כי מעט פשטנית: המוזיאון מעוצב כמנסרה וקבוע בתוך צלע הר. חרך אור בתקרה מלווה את המבקר לאורך כל המוזיאון, כשלבסוף זה יוצא לנוף פנורמי של הרי ירושלים.
 
 
 

תמונות קצרות

אבל אור לא חייב להיות קשור לקדושה, והשימוש בו לא חייב להיות כל כך דרמטי. פרויקטים שונים בשנים אחרונות מוצאים השראה דווקא באור המרצד, כזה שמוצאים בלאס וגאס או על מסכי הטלוויזיה. זהו אור שהוא בעיקר אשליה, ומודע לעובדה שהוא כזה, וגם האדריכלות הזו נמצאת על התפר שבין מציאות לאשליה.

ה-Institute For Sound And Vision בהולנד, אחד הארכיונים הגדולים באירופה לווידאו ואודיו, תוכנן על ידי האדריכלים Neutelings & Riedijk. המעטפת שלו עשויה מפאנלים של זכוכית צבעונית שעליהם מודפסות תמונות מפורסמות מתולדות הטלוויזיה ההולנדית, בהשראת סטריפים של קומיקס ועבודותיו של אנדי וורהול. גם מכון קרטייה לאמנות עכשווית בפריז של האדריכל ז'אן נובל יוצר אשליה באמצעות אור והשתקפויות. המעטפת החיצונית בנויה משכבות שקופות, שמאפשרות הצצה לתוך הבניין ובמקביל משקפות את הנוף העירוני ממול, וכך נוצרת אשליה של בניין-לא בניין, אשליה שמשתנה תמידית לפי שעות היום ולפי מיקום צופה יחסית לבניין.
 
 
 
הספריה הציבורית שתכנן האדריכל ההולנדי רם קולהאס בסיאטל מחולקת לשמונה שכבות, כל אחת בגודל וצורה שונה, ומסודרת סביב רמפה המשכית. אך למטפס במעלה הרמפה בין חלקי הספריה השונים אין מבט המשכי אל החוץ: החזית מקופלת בזויות שונות כך שהיא מאפשרת בכל פעם הצצה אחרת אל העיר, כמו אל "תמונה" או "סצנה" אחרת מתוך סרט. גם החללים המקופלים והשבורים במוזיאון האמנות של דנבר שתכנן דניאל ליבסקינד יוצרים תחושה דומה. האור שבוקע דרך החרכים תורם לתחושת הבלבול של החלל. זהו אור ששונה מאוד מאלומת האור היחידה של הפנתיאון: הוא הרבה יותר מורכב אבל לאו דווקא יותר אפקטיבי.
 

שקוף שזה שקוף

אמצע המאה ה-19 ראתה התקדמות טכנולוגית משמעותית: הפלדה נכנסה כחומר בנייה, העמודים הלכו והפכו לדקים יותר, בעוד משטחי הזכוכית הפכו לגדולים יותר. זו היתה רק שאלה של זמן עד שמישהו יתכנן מבנה שכולו מזכוכית. האיש הזה היה ג'וזף פקסטון, מומחה לחממות. הוא פרץ דרך כאשר בנה את ארמון הבדולח לתערוכה העולמית של שנת1851 שנערכה בלונדון. בדומה לחממות, ארמון הבדולח היה עשוי כולו מזכוכית וברזל יצוק, ללא חיפוי אבן.

גם האדריכלים המודרנים, כמאה שנים אחר כך, עסקו בשאלת הבנייה בזכוכית ובשאלת החיים במבנה שקוף. בשנת1951 תכנן לודוויג מיס ואן דר רוהה את Farnsworth House עבור רופאה משיקגו שרצתה בית נופש בו תוכל להתבודד. בעבודה זו הגיע מיס לשיא המינימליזם. הוא תכנן עבורה בית זכוכית, בעל קונסטרוקציה ממתכת לבנה, המורם מעט מעל האדמה. כל הבית הוא חלל אחד רציף, והתיחום היחיד נעשה על ידי חדר השירותים. גם האדריכל האמריקני פיליפ ג'ונסון, בן דורו של מיס, בנה לעצמו בית זכוכית בניו כנען שבקונטיקט. לאחר מותו לפני כשנתיים נתרם הבית לרשות הלאומית לשימור אתרים היסטוריים והוא נפתח לקהל.
 
 
 
הטכנולוגיה ממשיכה להתקדם ומאפשרת לאדריכלים לקחת את השקיפות לקיצוניות אפילו יותר גדולה. בניגוד למיס ולג'ונסון שנאלצו להשתמש בעמודי מתכת כדי לתמוך בבתי הזכוכית שלהם, כיום ניתן לייצר מבנים שלמים העשויים מזכוכית בלבד. חנות אפל בשדרה החמישית בניו יורק, של האדריכל בולין סווינסקי ג'קסון, ממוקמת בתוך קוביה שעשויה כולה מזכוכית. למעשה, החנות נמצאת מתחת לפני הקרקע, מה שמשאיר את הקוביה נקיה לחלוטין, משקפת את השמיים ואת המגדלים שמסביב; רגע בולטת, רגע נעלמת.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by