בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הצילו, אמא חונקת  

הצילו, אמא חונקת

 
 
רויטל קיבק ארמה

האינסטינקט האימהי הבסיסי ביותר שלנו הוא להגן על צאצאינו ולשמור על קיומם בעולם, אבל מה קורה כשגוננות יוצאת מכלל פרופורציה ומאיימת לשבש את התפתחותם התקינה של ילדינו?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אל תעזוב אותי לעולם (צילום אילוסטרציה:אימג'בנק/gettyimages)
 אל תעזוב אותי לעולם (צילום אילוסטרציה:אימג'בנק/gettyimages)   
אנחנו רוצות אותם קרוב, אבל חפצות שיהיו עצמאים, אנחנו רוצות שיפתחו חשיבה רחבת אופקים, אבל לא מוכנות שיקחו החלטות על דעת עצמם. מה קרה לנו בתהליך שהפך אותנו לאמהות מגוננות מדי?

קשה להיות רציונלים

"כל האימהות חרדות לשלום ילדיהן, אבל ההבדל הוא בנטייה לפתח חרדה ומידת הרציונליות שיש לכל אחת", אומרת דגנית בן ניסן, פסיכולוגית ראשית במכון להתפתחות ולשיקום הילד, מרכז "שניידר". "מצד אחד, חרדה היא לא דבר רציונלי, אבל מצד שני אנחנו לא יכולים להקטין אותה בדרך של 'לנסות להיות רציונלים'. אי אפשר להבטיח לאותה אמא שחרדה, שלא יקרה לילד שלה דבר".

מסימביוזה להיפרדות

"תיאוריות התפתחות מדברות על ציר הקשר שבין האימא לתינוק. זה מתחיל בסימביוזה בגיל הינקות, כששניהם כמעט גוף אחד והתלות היא גבוהה. לאורך מסלול החיים הולכת וגדלה הנפרדות - הספרציה והאינדיווידואציה של התינוק, ובעצם המשימה היא משותפת לאם ולילדה לאפשר את התהליך. כשהאם אינה מאפשרת את ההיפרדות מסיבות של חרדה, מתוך קושי להיפרד או להישאר לבד, מתקשה הילד לצאת מהדיאדה של אמא - ילד, ולהיחשף לעולם ולאנשים אחרים".
 

גוננות יתר פוגעת בהשגת המשימה ההתפתחותית

 
"גוננות הופכת לבעייתית כשהיא מאיימת לחבל ביכולת של הילד שלנו להשיג את המטרה ההתפתחותית בשלב שבו הוא נמצא. עד גיל חמש, אחת המשימות התפתחותיות החשובות של הפעוט היא לרכוש את האמון בעולם, ולקבל תחושה של עצמאות ואוטונומיה. ביציאה מהדיאדה של אמא - ילד למעגלי חיים אחרים, גוננות יתר מגבילה את החופש של הילד להתנסות ולהיחשף לעולם, ועלולה להביא לידי פגיעה בהתפתחות עצמאותו".

העולם אינו מקום בטוח לחיות בו

"חשיפה למחלות, תאונות דרכים, חשיפה לקרינה מאנטנות, מהווים קטליזטור להתפתחותן של חרדות. כשאני חרדה מווירוסים אני פוחדת שהילד שלי יידבק בגן הילדים, ובחוץ עכשיו חם מאד או קר מאד ויש אנטנה מסוכנת חדשה. כל אלה הם בגדר סכנות קיימות, אבל הפיתרון להיות בבית ולפעמים כמעט גם במיטה, עלול להגיע למקרים קיצונים בהם מחליטים שלא לשלוח את הילד לגן או לבית החבר ואז זה בעייתי, כי ביטחון נרכש מתוך התנסויות וחשיפה לדברים שונים, גם אם הם עלולים להפחיד אותנו. אותו הדבר מרתיע את הפעוט או הילד, במיוחד כשהוא קורא את החרדות של האימא ועלול לפתח אותן בעצמו, ואז מראש, העולם הוא לא מקום בטוח לחיות בו".

פחד שהילד ינטוש אותי

הקושי עלול לנבוע לעיתים מחרדת נטישה של האם ברגע הפרידה: החשש שלה להיפרד מהילד או שהוא ייפרד ממנה או הזדהות שלה עם הקושי שלו להיפרד, במיוחד בפרידה בגן. אם בתקופת ההסתגלות לגן ילד בוכה בפרידה, עניין נורמטיבי לחלוטין, אך האם מזדהה הזדהות יתר ומחליטה להישאר בגן יחד איתו או להישאר איתו שנה נוספת בבית כי קשה לו, יש לבדוק מה גורם לה להישאר שם כל הזמן, האם זה נובע מהקושי שלה להיפרד, אך מושלך על הילד בתוך תהליך ההזדהות. לטובת הילד ולטובת התפתחותו התקינה, חשוב שגם הילד יהיה לבד לפעמים".
 

הילד שלי הוא החבר שלי

"יש אמהות שיש להן מחסור בחברה ואז הן רוצות 'לשמור את הילד לעצמן'. זה נובע מצורך מאד חזק של אותה אם בחברה או בנוכחות של מישהו לידה, והיא הופכת את הילד לאותו אדם שעוזר להפר את הבדידות, כי היא לא רוצה להישאר לבד. הצורך האגוצנטרי המאוד חזק שלה מחבל ביכולת שלה לראות את הצורך שלו. זו תופעה התנהגותית קיצונית ובעייתית, שכמובן פוגעת בילד".

לסגור ילד בבית

"ברגע שמונעים מילד את התפתחותו התקינה או השגה של משימות התפתחותיות שמצופות ממנו, אנחנו בוודאי מחבלים באיכות החיים שלו, מה שעלול להוביל למצבים קיצוניים של התעללות. לדוגמא: נעילה של ילד בן שלוש בבית. מקרה זה הוא דוגמא קיצונית בה יש בו מניעה חמורה של צרכי הילד".

רצון בלתי מודע להשאיר אותו "קטן"

"פעמים רבות גוננות היתר לא נעשית בצורה מודעת, וכמעט כל אמא לא תודה בזה. זה קורה באופן לא מודע: אם בא לה לצאת לגינה הציבורית רק בכדי לפגוש בחברת מבוגרים מבלי להתחשב בצרכיו ורצונותיו או אם הילד מוזמן לבית של החבר ואמא מסרבת כי "היום אני קצת לבד" ומעדיפה לבלות איתו - היא באופן בלתי מודע מנסה להשאיר אותו 'קטן', שמשתרך אחריה לכל מקום".
 
 

צריך לדעת לשמור מרחק כבר מגיל ינקות

אל תגידו שהכתובת לא היתה על הקיר  (צילום:sxc)
 אל תגידו שהכתובת לא היתה על הקיר (צילום:sxc)   
גם לנו לא נעים כשבוחנים אותנו. התחושה של להיות תחת זכוכית מגדלת וביקורת מתמדת היא לא נעימה ואנחנו משוחררים יותר כשאנחנו יודעים שאנחנו לבד. "מרחב פוטנציאלי הוא מרחב שחשוב לפתח אצל הילד. כשאמא נמצאת בסביבה, וזה מתחיל כבר בגיל שבועות, הוא מתחיל לקרוא את המבט שלה, שזה בעצם לקרוא את הציפיות שלה. היא משמשת לו כעין מראה ואז הוא פועל בהתאם על מנת לרצות אותה. אותה אם, העוקבת במבטה אחרי התינוק שלה, בעצם מונעת ממנו לפתח זהות שהיא לא עצמאית, אלא זהות שהיא תוצר השתקפות ציפיותיה. היא לא מאפשרת לו את המרחב הפוטנציאלי הזה שבו מתחילה להיווצר הזהות העצמאית, היצירתיות, הדמיון והמשחק".
חשוב על כן לשמור על המרחב הפוטנציאלי כבר מגיל ינקות: זה הזמן של התינוק לגלות את העולם בעצמו, להזיז בעצמו ולגעת בדברים - ללא פידבק או ביקורת. זוהי החשיבות המוקדמת של להיות לבד וזה נכון כמובן גם לגבי גילאים גדולים יותר".

רוצה לבד? בבקשה

"גוננות היתר אינה לא רק בהקשר של יציאה או אי יציאה מהבית, אלא גם במידת החשיפה לדברים בתוך הבית, כמו למשל לתת לילד לבצע מטלות בעצמו ולא לעשות בשבילו. הכרחי לתת לילד להתנסות כדי לרכוש את הביטחון העצמי ביכולת שלו. אם אנחנו חרדים ולא נותנים לילד להתנסות במטלות היומיום כמו: להתלבש לבד או לקחת משהו שנמצא בגובה שלו או להיכנס לבריכה, אם נמנע ממנו את החשיפה לדברים - הוא יהפוך לתלותי וחסר ביטחון ולא יכול להתנסות ולמלא את המטלה החשובה של לפתח כישורים ותחושה של מסוגלות".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by