בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ארכיטקטיקה 

ארכיטקטיקה

 
 
רוני בר, מערכת RED

מה עושה מוזיאון ניו יורקי קטן שרוצה לשחק בליגה של הגדולים? שוכר אדריכל מעניין ובונה בניין: סיפורו של ה-New Museum of Contemporary Art

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשמונה מיליון אנשים גרים בניו יורק ועוד 40 מיליון תיירים מגיעים אליה כל שנה, והמלחמה על ארנקם ועל ליבם קשה. בעיר לא חסרים מוזיאונים, אבל לא כולם מצליחים להיכנס לרשימת יעדי החובה. אז מה עושה מוזיאון קטן שרוצה להתחיל לשחק בליגה של הגדולים? שוכר אדריכל מעניין ובונה לעצמו בניין.

זה בדיוק מה שעשה ה-New Museum of Contemporary Art, שחנך בשבוע שעבר את המבנה החדש שלו ברחוב Bowery. הבניין החדש של המוזיאון אולי נראה פשוט, אך הפשטות הזו מחביאה בתוכה מורכבות גדולה.
 
 

לא רוצים סופרסטאר

 
בשנת 2002, כשראשי המוזיאון התחילו לשחק עם הרעיון של מבנה חדש, הם ויתרו מראש על כוכבים בסקאלה של זאהה חדיד, רם קולהאס ופרנק גרי, והחליטו לתת את עבודת תכנון המוזיאון החדש לאדריכל שעדיין לא בנה אף מבנה בעיר (משימה לא פשוטה בניו יורק, שחווה פריחה אדריכלית מאז פיגועי ה-11 בספטמבר). הבחירה באדריכל לא מוכר יחסית, היתה חלק בלתי נפרד מהאג'נדה של ה-New Museum. “חשבנו שאנחנו צריכים להישאר עקביים עם המטרה שלנו לתמוך באמנות חדשה", הסבירה מנהלת המוזיאון, ליסה פיליפס.

לבסוף נבחר SANAA, משרד אדריכלים יפני שבסיסו בטוקיו. האדריכלים Kazuyo Sejima ו-Ryue Nishizawa הקימו את המשרד בשנת 1995, ומאז התפרסמו בזכות עבודותיהם המדויקות ובזכות שימוש מתוחכם בשקיפות ושכבתיות. הם חתומים על פרויקטים כמו החנות של פראדה בהונג קונג, הבניין של מותג האופנה דיור בטוקיו, המוזיאון לאמנות עכשווית בקנזאווה שביפן ובית הספר לעיצוב באסן שבגרמניה. השניים אף זכו בפרס אריה הזהב ביאנלה לאדריכלות בוונציה בשנת 2004. בארצות הברית הם כמעט ולא מוכרים, ולפני שהם הקימו את הבניין החדש של ה-New Museum היה להם רק בניין אחד במדינה: ביתן זכוכית במוזיאון אמנות בטולדו, לא זו שבספרד אלא זו שבאוהיו, שמתאפיין בשכבות מתעתעות של זכוכית מעוגלת.
 
 
 
גם הבחירה באתר אינה מקרית, וגם היא הולכת יד ביד עם האג'נדה של המוזיאון. ה-New Museum נוסד בשנת 1977 על ידי מרשה טאקר, יום אחד לאחר שפוטרה ממוזיאון וויטני לאמנות אמריקנית, מכיוון שאצרה תערוכה שהוגדרה כראדיקלית מדי. טאקר מיקמה את המוזיאון שלה בסוהו, שהיתה אז עדיין שכונה מתפתחת. בשלושים השנה האחרונות המוזיאון ראה את השכונה הופכת ללב ליבו של המיינסטרים, והמעבר לרחוב Bowery בשכונת הלואר איסט סייד המחוספסת יותר, הוא ניסיון לשמור על הקו האוונגארדי של המוזיאון.

“רחוב Bowery נראה לנו מאוד מחוספס כאשר ראינו אותו לראשונה", סיפרו האדריכלים, “היינו קצת בשוק, אבל גם התרשמנו מכך שמוזיאון לאמנות רוצה להיות שם. בסופו של דבר, ל-Bowery ול-New Museum יש הרבה מן המשותף". עם זאת, קשה להתחרות עם שוק הנדל"ן הרותח של מנהטן ובשנים האחרונות גם בלואר איסט סייד התחילו לצוץ חנויות יוקרה, כך שהמבנה החדש ניצב בין חנויות כלי מטבח אפלוליות לחנויות מעצבים נוצצות, ומהווה מעין חיבור בין שני העולמות.
 
 

משחק ילדים

המבנה הבהיר של המוזיאון בולט בין הבניינים של ה-Bowery. הוא מורכב משש קופסאות שנערמו זו על גבי זו באופן לא אחיד, כשהן לא לגמרי חופפות זו את זו, כמו במשחק קוביות של ילדים. הצורה של המוזיאון נבעה משיקולים פרקטיים, ומהצורך לדחוס פרוגרמה רחבה למגרש קטן. בין היתר דרשו מנהלי המוזיאון כי המבנה יכיל חללי תצוגה גמישים, בעלי גובה משתנה ואווירה מגוונת.

כדי שלא למצוא את עצמם לבסוף עם מבנה מונוליטי, אחיד וחשוך, האדריכלים סידרו את הפרוגרמה בשש קופסאות, ואז "הסיטו" אותן לכיוונים שונים. התוצאה שהתקבלה היא בניין הרבה יותר פתוח ומעניין - גם מבחינת החזית החיצונית אבל בעיקר מבחינת החללים הפנימיים. ההסטה של הקוביות איפשרה ליצור את אותם חללי תצוגה בעלי גובה משתנה שדרשו מנהלי המוזיאון. סקי-לייטים מוקמו בתקרות של קופסאות שאין מעליהן קופסה אחרת, והם מחדירים לחלל אור רך ומסונן.

“היינו חייבים להפחית איכשהו את המסה של הבניין וליצור חלל בינו לבין ההיקף שלו", הסבירו האדריכלים, “הפיתרון של הקופסאות המוסטות הגיע במהירות ובאופן אינטואיטיבי. אחר כך, דרך ניסוי וטעיה, הגענו לסידור הסופי והאידיאלי. כעת יש לנו בניין שפוגש את העיר, מחדיר אור טבעי לתוכו, מעניק למוזיאון גלריות ללא עמודים וחופש פרוגרמטי, וכן מקרין החוצה את הייעוד של הבניין".
 
 

שונה אבל שייך

המעטפת של המוזיאון עונה גם היא על הדרישה להפוך אותו ממבנה כבד למבנה קליל ואוורירי. החיפוי עשוי למעשה משתי שכבות נפרדות, שמוצבות במרחק כמה סנטימטרים זו מזו: השכבה הפנימית עשויה פאנלים של אלומיניום גלי, בעוד השכבה החיצונית היא רשת אלומיניום תלת מימדית ללא חיבורים נראים לעין. השימוש בשתי שכבות יוצר משחק של אור וצל, וגורם לחזית להיראות אחרת בשעות שונות של היום, במזג אוויר שונה ומזויות שונות.

קומת הקרקע, לעומת זאת, שקופה לחלוטין. היא מכילה לובי, בית קפה, גלריה וכן רציף פריקה וטעינה, מה שנותן לצופה הזדמנות להציץ לקרביים של המוזיאון, שברוב המקרים נותרים אטומים ומוחבאים, ולראות כיצד יצירות האמנות מגיעות ועוזבות את הבניין. קיר זכוכית מרצפה ועד תקרה מחבר בין חיי הרחוב בחוץ לבין קומת הקרקע של המוזיאון לכדי אחדות אחת, כך שלעיתים קשה להבדיל מי נמצא בפנים ומי בחוץ.
 
 
המבנה החדש של ה-New Museum מקורי ויצירתי, אך הוא לא נראה כמו נטע זר. אפשר לקשר חוט דימיוני בינו לבין שני מוזיאונים אחרים בעיר: מוזיאון וויטני לאמנות אמריקנית, שתכנן האדריכל מרסל ברויר ברוח האדריכלות המודרנית, וגם בו אפשר למצוא חזית של חללים מוסטים, וה-MOMA, המוזיאון לאמנות מודרנית שקיבל מתיחת פנים של האדריכל יושיו טנגוצ'י, וגם בו אפשר למצוא עיצוב מינימליסטי וכמעט שקוף.

ה-New Museum משתלב היטב בסביבה הבנויה בה הוא מוצב למרות ואולי דווקא בגלל השונות שלו. הוא לא נראה כמו בניין רגיל, או אפילו כמו בניין אמיתי, אלא כמעין פסל זוהר בקנה מידה ענק שנשתל באמצע העיר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by