בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
היי אתה, גיבור גדול 

היי אתה, גיבור גדול

 
 
איתי בן אליעזר

מטפס ההרים לינקולן הול שרד לבדו בגובה 8,600 מטרים כשהוא סובל מכוויות קור, מחסור בחמצן ומים במוח. זה לא הפריע לו להשתעשע עם מחלציו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אם כל מה שהולך זה משקפי השמש, אתם במצב טוב. לינקולן הול על פסגת האוורסט (אימג'בנק/Getyimages)
 אם כל מה שהולך זה משקפי השמש, אתם במצב טוב. לינקולן הול על פסגת האוורסט (אימג'בנק/Getyimages)   
במרכזו של סיפור הישרדות, כל סיפור הישרדות, ניצב בהכרח גיבור. בדרך כלל זהו גיבור (או גיבורה) הניחנים בקמצוץ מאופיו של האנטי-גיבור שנאלץ להתמודד עם לא מעט שדים פנימיים וחיצוניים על מנת לשרוד; ובכל זאת מדובר בגיבור עשוי ללא חת שגובר על איתני הטבע, שכן כל סיפור הישרדות, בהגדרתו, מסתיים בהפי אנד. וכך, למרות שכשהוגים את הביטוי "שורד בטבע", מה שקופץ לראש הם קודם כל האוקיינוס האכזר על שלל אייו הבודדים, כמו גם הג'ונגלים העבותים של דרום אמריקה ואפריקה, הגיבורים האמיתיים הם אלו שהולכים בגב זקוף אל עבר נרטיב ההישרדות הפרטי שלהם – דוגמת מטפסי ההרים.

נדמה שמטפסי הרים חיים בעולם משלהם. הם ניחנים בכוח רצון בלתי רגיל להגיע אל פסגת ההר, להעלות את גופם במעלה סלעים ענקיים ברחבי העולם – ולחיות כדי לספר על זה. הם מודעים לסכנות הכרוכות בכך: גבהים בלתי נתפסים, קור משתק, שחיקה פיזית. יתכן והסיבה נעוצה בכך שבעוד שאנשים רגילים סבורים שטיפוס הרים מתבצע למרות הסכנות הנשקפות, מטפסי ההרים שואפים להגיע לפסגה בשל האתגר הכרוך בכך.
 

זר לא יבין זאת

תמונה קבוצתית עם המחלצים. השורד מתלוצץ עם מושיעיו (אימג'בנק/Gettyimages)
 תמונה קבוצתית עם המחלצים. השורד מתלוצץ עם מושיעיו (אימג'בנק/Gettyimages)   
לעיתים ניתן להיתקל בסיפור הישרדות של מטפס הרים, המותיר רושם לא פחות מצמרר מסיפוריהם של ניצולי ספינה טרופה או של מתפלשים בביצות האמזונס. כזה הוא סיפורו של לינקולן הול, מטפס הרים אוסטרלי מהולל בן מעל ל 50, שהיה בין האוסטרלים הראשונים שניסה לכבוש את פסגת האוורסט באמצע שנות ה-80 ואף כתב ספר על החוויה (למרות שלא העפיל דאז אל הפסגה).

סיפורו המדהים של הול התחיל במאי 2006 לאחר שכבש לראשונה בחייו את פסגת האוורסט. באותו יום במאי, החל הול את ירידתו מהפסגה. כאשר הגיע למקטע אוורסטי טיפוסי המכונה "אזור המוות", נתקף הול במחלת גבהים שגרמה לו לעייפות ולהזיות. לא עבר זמן רב והול חדל מלתפקד באופן סדיר. מלוויו ניסו להצילו אך נאלצו להשאירו בשלג לאחר שלא הגיב לטיפולם וחמצנם הלך ואזל. עם הגעתם של המלווים לבסיס היציאה למסעות הטיפוס, בעודם מניחים כי סיכוייו של הול לשרוד על ההר שואפים לאפס, יצאה הודעה רשמית אשר בישרה על מותו המצער של הול. הודעה זו הגיעה אף אל אשתו ומשפחתו באוסטרליה.
 

לילה באזור המוות

אך הול, כפי שבטח ניחשתם, לא וויתר. חצי יממה לאחר מכן, צוות מטפסים בראשות מטפס אמריקאי בשם דן מזור מצא את לינקולן הול יושב בשלווה גמורה בשלג, בגובה של 8,600 מטרים, בוהה בהם מרחוק בשלווה. באותם רגעים סבל הול מכוויות קור חמורות וכן מהזיות כתוצאה מהצטברות של מים בחלקים מסוימים במוחו. כאשר הבחין הול בצוות, המשפט הראשון שאמר להם לתדהמתם, היה: "אני מניח שאתם בטח מופתעים לראות אותי פה".

הול בילה לילה שלם ב"אזור המוות", מרחק לא רב ממצוק אימתני, כאשר הוא סובל מקור וממחסור חמור בחמצן. אך למרות מחלת הגבהים, גופו של הול לא נכנע לחמצן הדליל ולרוחות המקפיאות של גבהי האוורסט. כאשר הבחינו מזור וצוות המטפסים בהול התשוש, הם זנחו את משימת הטיפוס שלהם והחלו לטפל בו. זמן קצר לאחר מכן, החלו בירידה אל בסיס המטפסים שבמרכז ההר, ותוך כדי הירידה מחלת הגבהים ממנה סבל הול החלה לשכוך. בבסיס המטפסים קיבל הול טיפול רפואי הכרחי, מאחר שידיו היו מכוסות בכוויות קור, רגליו היו חבולות והוא סבל מנפיחות באזורים מסוימים במוח כתוצאה מהצטברות של מים. במקביל פיתח הול זיהום בחלל החזה ושיעול קשה. את הירידה מהר האוורסט עצמו אל איזור מיושב עשה הול בעודו קשור בשכיבה ליאק. במקביל, נמסרה הודעה שמצבו של הול יציב ושהשמועות המוקדמות על מותו התבררו, באופן מפתיע ומשמח, כלא נכונות.

באותה עונת טיפוס בשנת 2006, הלכו לעולמם 11 מטפסים בדרכם אל או בדרכם מפסגת האוורסט.

קישורים נוספים:
אתר "הישרדות"
קריבי קיצוני
אם כבר לשרוד
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by