בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
המדריך לגמילה ממוצץ  

המדריך לגמילה ממוצץ

 
 
רויטל קיבק ארמה

בשלב מסויים הכתרנו אותו כמושיע הלאומי. הוא היה שם בעתות מצוקה, ברגעים של כאב ובתחושות של צער. אבל עכשיו, הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת, וגם המוצץ

 
 
 
 
 
 
 
 
 
חבר לעת מצוא (צילום:sxc)
 חבר לעת מצוא (צילום:sxc)   
כן, ככה אנחנו מוקירים טובה, למי שעשה ימים כלילות והרגיע את ילדינו. אך גם שעתו של המוצץ הגיע, רק שלפעמים הוא לא יודע בדיוק איך פורשים בשיא. ראיון עם רות כהן, פסיכותרפיסטית.

הדחף למצוץ

הדחף למצוץ הוא רפלקס מולד וחיוני להישרדותם של תינוקות - לא פלא שהמוצץ מהווה מקור להרגעה והנאה. הוא מקטין את הדחף למצוץ אצבע (הרגל שקשה במיוחד להיפטר ממנו) ואפילו עוזר בהפחתת הסיכון למוות בעריסה. עם השנים שעוברות, אנחנו מייחלים שהגמילה תתרחש באופן טבעי, אך מהר מאד אנחנו מבינים, שאם זה היה תלוי בילדים שלנו, הם היו לומדים למבחן עם מחברת פתוחה ומוצץ בפה. יש בכלל גיל נכון לגמול ילד ממוצץ? "אמנם הגיל הממוצע שבו ילדים נגמלים ממוצצים עומד על גיל שלוש", אומרת רות כהן, פסיכותרפיסטית " אבל חשוב לזכור שכל ילד הוא עולם. יש מי שזקוק לתהליך ארוך והדרגתי ואילו אחרים מגיבים טוב יותר ל"זבנג וגמרנו". כפי שאין שני ילדים זהים, אין שני תהליכים זהים".

הילד במרכז

"להפריד תינוק קטן ממוצץ שאותו הוא נהנה למצוץ רק כדי "שלא יהיה לנו קשה יותר לגמול אותו אחר כך", היא דוגמא לסיבה המעמידה את נוחות ההורה במרכז ולא את התינוק", אומרת רות. לדבריה, כהורים אנחנו לא יכולים "לגמול" ילדים, אנחנו יכולים לעזור להם בתהליך.כשאנחנו רוצים לעזור לילד להיגמל, חשוב שנבדוק מהי המוטיבציה שלנו ומה הסיבות שבגללן אנחנו רוצים שהילד ייגמל: האם התקשורת איתו נפגעת בגלל שהוא מדבר איתנו עם מוצץ בפה? האם הייתה המלצה של רופא שיניים או רופא א.א.ג (גמילה ממוצץ עקב דלקות אוזניים חוזרות)? האם זה קשור לרצון שלנו כהורים להרגיש שהוא כבר "ילד גדול" (למשל לפני לידת אח חדש)?.
 

ראשית מעקב

 
לאחר שווידאנו שהגמילה נשענת על טובת הילד ואנו נחושים בהחלטה, כדאי להתחיל (והדבר נכון בכל גיל), במעקב של כמה ימים על דפוסי המציצה של הפעוט. האם הוא מוצץ כשהוא עייף? האם זה קורה כשהוא מנסה להרגיע את עצמו? האם זה קורה יותר בשעות מסוימות? האם הוא מוצץ בעיקר כשהוא נפרד מהוריו לטובת מסגרת חינוכית או מטפלת? "לאינפורמציה זו חשיבות גדולה" אומרת רות, "מכיוון שהיא עוזרת לנו לתכנן דרכים חלופיות להרגעה עצמית, אותן נצרף לשגרה שלו בטרם נוציא את המוצץ משימוש. למשל, אם התינוק שלנו רגיל להירדם עם מוצץ אפשר וכדאי יהיה להוסיף גירוי מרגיע, למשל חיתול בד או בובה רכה שאותה יוכל למשש בזמן שהוא נרדם (בשלב זה עם המוצץ).

ללמוד אותו

אפשר להשתמש גם בגירויים שמיעתיים, כמו מוזיקה מרגיעה וכד'. כשהקטנטן יתרגל לקשור את הגירוי החדש עם תחושת בטחון ורגיעה, אפשר יהיה להציע את המוצץ רק לזמן קצר ולהוציאו כשהתינוק מנומנם. רוב הסיכויים למחאה קולנית, אבל בשלב הזה אפשר לעזור לו להירגע באמצעות הגירויים הנוספים שאותם הכנסנו בעוד מועד. יש תינוקות שקל להם יותר ללמוד להירגע בלי המוצץ בכלל, מאשר לוותר עליו אחרי שהם מוצצים אותו, ויש אחרים שההדרגה הזאת חשובה להם מאד. מרבית הקטנטנים ילמדו תוך זמן מה להרגיע את עצמם באמצעים אחרים, במיוחד אם ההורים נחושים ועקביים".

גילאי שנתיים עד שלוש

בגילאים אלה יש חשיבות גדולה עוד יותר למעקב אחרי דפוסי השימוש במוצץ, מכיוון שנוצרים דפוסים והרגלים ברורים ועקביים מאד. באופן עקרוני, קל הרבה יותר לילדים להיגמל כשהסיבות ברורות להם והם מרגישים שותפים להחלטה, ולא כשהתהליך "נוחת" עליהם באופן שרירותי, ולכן מומלץ לשאוף לשיתוף פעולה. אפשר וכדאי להתחיל מכך שמודיעים לפעוט שאתם מבינים שהמוצץ חשוב וכי הוא זקוק לו, וזה בסדר גמור מבחינתכם, אבל לשתף אותו בסיבה. למשל, אם המוצץ מפריע לכם להבין אותו, הסבירו לו את הקושי, ושמעתה מותר לו להשתמש במוצץ מתי שהוא רוצה, אבל רק בחדר ( או בכל מקום תחום אחר שמקובל עליכם). הרעיון הוא לכבד את הצורך אבל לצמצם את הזמינות ו"להפריע" להרגלים בכך שלפתע יש התנגשות של אינטרסים "מה חשוב לי יותר? להיות עם כולם בסלון או למצוץ מוצץ?". עם הזמן וכאשר הילד לומד להרגיע את עצמו באמצעיים אחרים והשימוש מצטמצם והופך קל יותר, אפשר לבצע טקס פרידה מהמוצץ ולוותר עליו לחלוטין בקלות רבה יותר.
 

גילאי שלוש ויותר

כשהלילה יורד, המוצץ נכנס להילוך גבוה (צילום:sxc)
 כשהלילה יורד, המוצץ נכנס להילוך גבוה (צילום:sxc)   
"אצל ילדים גדולים יותר אפשר להתחיל מהדרכים שמוצעות לקטנים, אך יש לזכור שההרגלים מושרשים מאד, ולמרות שהם גדולים ומבינים יותר, לא קל להם. בגילאים האלה חשוב לזכור שעלבון וזלזול לא עוזרים לאף אחד להרגיש טוב עם עצמו, והדבר נכון בין אם אתה בן ארבע או בן ארבעים. המוצץ ליווה את הקטנטן כברת דרך, הוא חבר אהוב ולכן חשוב מאד לא להתייחס אליו כאילו מדובר בחפץ מיותר או לא מתאים. חשוב לא להתייחס לילדים בצורה שעלולה להעליב אותם( "תינוק") או את מוצצם האהוב (" תוציא את הדבר המגעיל הזה מהפה"). יש להיות אמפאתים לקושי להיפרד מהמוצץ ובו בזמן להעביר מסר של בטחון ביכולת של הילד להיגמל".

תוכנית התנהגות

כדי לעזור לילדים גדולים יותר להתחבר לכוחות שלהם ולהגביר את המוטיבציה להיפרד מן המוצץ, אפשר וכדאי להשתמש בתוכנית התנהגות. הכוונה היא לבנות יחד עם הילד "בית" למוצץ, בו "ינוח" בכל זמן שהוא לא בפה. אפשר לבנות "קרוון" למוצץ לזמנים שבהם אתם שוהים מחוץ לבית ואפילו תושבת מיוחדת במכונית. אחרי שבונים בית קובעים שבכל פעם שהילד מצליח להניח את המוצץ בבית שלו ולהשאירו במקום הוא יוכל לקבל מדבקה, ואחרי מספר מדבקות (בדרך כלל כגיל הילד) הוא יוכל לקבל פרס קטן. מאד חשוב לא להתעסק עם הרגעים שבהם הילד לא מצליח להשאיר את המוצץ, לא להבטיח הבטחות, לא לאיים שלא יקבל את ההפתעה וכד', אלא להתייחס לכך בשוויון נפש. לעומת זאת, בכל פעם שהוא כן מצליח להיפרד מן המוצץ אפילו אם זה לזמן קצר- לחזק אותו גם במילים טובות וגם במדבקה וכד'. זוהי דרך יעילה מאד שעוזרת לילדים קטנים להתחבר לכוחות שלהם,להרגיש טוב עם עצמם ולהגביר את המוטיבציה.


לא לקפוץ מעל הסוס

כשהילד לומד שהוא יכול להסתדר בלי המוצץ ושהוא מקבל על כך תשומת לב ומחמאות, קל יותר להתחיל לדלל את השימוש בחיזוקים המוחשיים (ההפתעות) ולשמר את ההישג. אבל חשוב מאד לא לנסות ליצור קיצורי דרך,לא להבטיח מתנה גדולה אם וכאשר ילד יפסיק את השימוש במוצץ בבת אחת.זה נכון שיש ילדים שיכולים להיגמל כך, אבל יש גם הרבה ילדים שלא, וקשה לדעת מי הוא מי מראש, והתסכול ותחושת הכישלון מיותרים לחלוטין".

ככה לא גומלים

"בעיני גמילה לא נכונה היא בראש ובראשונה גמילה שבמקום לחבר את הילד לתחושה של הישג והצלחה, היא נותנת לו להרגיש רע עם עצמו, מתוסכל ולבד. ילד שמרגיש שההורה נמצא בצד השני של המתרס, כאשר הוא מרגיש שהוא צריך להסתיר, להתבייש או לכעוס על עצמו - נמצא במקום הרבה יותר גרוע מהמקום שהוא יגיע אליו (אם בכלל) בשל השימוש במוצץ. זה מיותר וכמובן לא יעיל. אם ילד זקוק למוצץ כדי להירגע ולהרגיש בטוח, רוב הסיכויים שהוא יזדקק לו הרבה יותר אם ירגיש רע עם עצמו. במצבים שבהם נוצר ניגוד אינטרסים והתחושה של הילד היא ש"עושים לו עוול" יש יותר סיכויים של תגובות של "דווקא", חרדה והצמדות גדולה יותר".

אם ילדנו יוכלו לעשות זאת בבת אחת או בהדרגה, מתפקידו לגלות אמפתיה למצבם, הרי אנחנו יודעים כמה קשה לעבור שינויים ולהפרד ממישהו כה יקר לליבנו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by