בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
דיכאון אחרי לידה 
דיכאון אחרי לידה - וידוי  

דיכאון אחרי לידה - וידוי

 
דיכאון אחרי לידה |
 
רויטל קיבק ארמה

אם תפגשו בזוהר, סביר להניח שתאמרו כי מדובר בבחורה עליזה, אנרגטית ומלאת שמחת חיים, אך מאחורי מעטפת העליצות, מסתתרת אמא צעירה, שלידת בנה גבתה ממנה מחיר יקר בדמות דיכאון שגרר אותה עד פי התהום

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לזכות בכל, אך עדין להרגיש ריקנות (צילום אילוסטרציה:sxc)
 לזכות בכל, אך עדין להרגיש ריקנות (צילום אילוסטרציה:sxc)    
הראיון עם זוהר מחייב כל אם להיזכר באותו מפגש עוצמתי ולתהות, האם באמת היה בו את אותו ה"בום" של אהבת אם. את כבר לא לעצמך, את כאן בשביל מישהו אחר, את סוחבת איתו ימים קשים אבל שמחים, מתישים אבל ממלאים, כמו במסע כומתה בלי אלונקה. לפעמים אנחנו משלמות מחיר יקר של אובדן שמחת החיים שלנו, בלי ממש להבין למה. זוהר אטיאס, בת 26, בראיון מרגש על הדיכאון הממושך, מהיום בו ילדה את בנה.

דיכאון אחרי לידה - הסיפור של זוהר

"ההיריון היה לי קשה" אומרת זוהר, 26, אמא לפעוט בן שנה ותשעה חודשים. "זה התחיל בבחילות והקאות שנמשכו עד לחודש החמישי. סבלתי מקשיי נשימה קשים בעבודה ורופאה תעסוקתית קבעה שאסור לי לעבוד יותר מחמש שעות ביום. קיבלתי טיפולים וההריון נמשך עד לשבוע 40, אחרי אינספור אשפוזים ובדיקות רפואיות חודרניות". הייתי בחודש החמישי כשקרובת משפחה שלי איבדה עובר בחודש התשיעי. חוויתי שכול ביחד עם הרבה מאד פחדים. רצתי למוניטורים, רק כדי להיות בטוחה שהעובר שלי חי. מרגע זה אסור היה לי להיות "אישה מאושרת בהריון". הרגשתי שאסור לי לשמוח בהריון שלי".

רגשות מבולבלים בלידה

הוא לא בכה בהתחלה ונלחצתי. הרגשות היו מבולבלים: שמחה והקלה ופחד - הכול ביחד. סיפרו לי על שלושה ימים של בכי לאחר לידה. אני לא בכיתי בכלל, גם לא אחרי שבוע. פחדתי מהתגובה של המשפחה הקרובה שלי ששכלה עובר. פחדתי שלא יאהבו את הילד שלי. אפילו פחדתי מהתגובות של עצמי".

אמא רובוטית

ניסיתי להתמודד עם הכול לבד ולא רציתי עזרה מאיש. מבחינתי, הכול היה "כאילו בסדר" והייתי מעסיקה את עצמי בלי סוף. התינוק שלי נראה תמיד טוב. הייתי בתזוזה מתמדת מקניות וטיולים ועד חוגי שיאצו בייבי ושחייה לתינוקות. לא הייתה לשנינו מנוחה בבית. כל ההתנהלות שלי איתו באה ממקום של "ככה צריך". לא שמתי לב שאני "רובוטית". רק בגיל חמישה חודשים הבנתי שמשהו בהתנהגות שלי איתו לא בסדר".
 

משהו בי לא בסדר

 
בגיל חמישה חודשים חלה נקודת מפנה. נפל לי מדף על הרגל, ולמרות הכאבים לא הלכתי לרופא. אחרי שלושה ימים כבר הייתי במיון ולא יכולתי ללכת. הייתי חייבת להישאר בבית לבד עם התינוק שלי ואז הכול התפוצץ: התקפי בכי וחרדות, פחדים וכאבים בחזה. לא רציתי להישאר איתו לבד ולא היה לי כוח לטפל בו – אפילו לא לתת לו מוצץ. לא בישלתי ולא ניקיתי. ישנתי המון ועדיין לא הבנתי שאני בדיכאון".

מעצבים לאפאתיה

"התחלתי להתכנס. הרגשתי לבד, לא משנה מי היה סביבי וכמה עזרה קיבלתי. חצי שעה לבד איתו הרגישה כמו לשאת את עול העולם על כתפיי והייתי בדיכאון. לא עניתי לטלפונים, הפכתי לאדם עצבני שעל כל דבר מתפרץ וצועק. לא הייתי מסוגלת לשחק איתו. נעתי בין עצבים לאפאתיה מוחלטת, מיואשת ומפוחדת, מרגישה שאני לא אמא מספיק טובה. לא ידעתי מה יש לי. מפגשים חברתיים הלחיצו אותי. לא רציתי שאנשים ישאלו אותי איך אני מסתדרת. לפני כל מפגש כזה נתקפתי בהתקפי חרדה מלווים בלחצים חזקים בחזה. פעם אחת הסתובבתי עם עצמי בוכה בפארק, לא מסוגלת לעצור את הדמעות. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שהוא נולד".

אובדן הזוגיות

כמו משוגעת, הייתי אומרת לבעלי ש"התינוק הזה שלי ולא שלך", כי אני היחידה שיודעת מה טוב בשבילו. למרות כל זאת, בעלי מאד תמך, למרות שהדבר האחרון שמעניין אישה בדיכאון אחרי לידה הוא זוגיות. הוא היה יושב ומנסה לדבר איתי אבל לא עניין אותי לדבר איתו. התרחקנו מאד ולא שיתפתי אותו בשיחות עם הפסיכולוגים".

קשה להתמיד בטיפולים

התחלתי טיפול בכדורים, שגרמו לי ניתוק מוחלט מרגש כלפי כל העולם. עדיין הייתי מחוברת באובססיה ובדאגנות מוגזמת לתינוק שלי. הוצמדה אלי פסיכולוגית, שלא הצליחה לעזור לי.
החלטתי שאני מפסיקה את הכדורים על דעת עצמי וחודשיים חלפו עד לנפילה הבאה. התחלתי טיפולים אלטרנטיביים, ביניהם דיקור סיני, רפלקסולוגיה, שיאצו ופרחי באך. הרפלקסולוגית עזרה לי מאד וגם והדיקור הסיני, אבל קשה לי להתמיד בדברים בגלל הנפילות המרובות והבלתי צפויות במצבי הרוח".
 

צאי מזה, מה חסר לך?

מרגישה לכודה (צילום אילוסטרציה:sxc)
 מרגישה לכודה (צילום אילוסטרציה:sxc)   
אבא שלי תמיד שואל אותי, "נולד לך הדבר הכי יפה בעולם, מה חסר לך?" אני לא יודעת מה חסר. ריק לי ואני מרגישה לבד. אמהות מתלהבות מהילד שלי ואני לא מצליחה להרגיש את זה. מבחינתי רוב הזמן הוא רק עוד מטלה. אני מרגישה שאני לא יודעת להיות לו אמא, לשמוח איתו ולרצות אותו. אני מפספסת הרבה מהחיים שלו ורוצה לצאת מזה".

כיצד אצא מזה?

זוהר אוהבת את הילד שלה. היא לא פגעה בו ולא הזניחה אותו מעולם. כל סנטימטר בה צועק "אמא" ובלתי אפשרי לטעון אחרת. ובכל זאת – היא מרגישה לכודה בתוך מערבולת של דיכאון ורגשות אשם, שקשה לתאר במילים. "שמחת החיים שהייתה לי כמעט ונעלמה" היא אומרת. "מצבים שבעבר היו גורמים לשמחה לאושר, היום כבר לא משמחים אותי. אני לא רוצה לגרום לו עצב – תמיד הוא שמח ועליז ואהוב על כולם. אני רוצה להיות האימא שתמיד חלמתי שאהיה. אני רוצה להעניק ולתת לו את כל ליבי וללמד אותו את משמעות האהבה, אבל קשה לי בגלל הנפילות במצב הרוח. אני חייבת לצאת מהמעגל ההרסני הזה".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by