בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מכה שנית  

מכה שנית

 
 
רויטל קיבק ארמה

מרביץ לאמא ואבא? גם אם זה לא ממש כואב ואפילו די מצחיק, מומלץ לחשוב פעמיים לפני שאתם מחליטים שבטח זה יעבור לו לבד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אינו יודע כיצד להוציא תסכולים (צילום אילוסטרציה:photos.com)
 אינו יודע כיצד להוציא תסכולים (צילום אילוסטרציה:photos.com)   
תוקפנות ואלימות כלפי הורים היא תופעה שכיחה בגיל הרך. אך האם כדאי לנו לשבת בחיבוק ידיים ואפילו לצחקק מעט בעוד הפעוט שלנו מכה בנו את אגרופיו? כמובן שלא. אז מה עושים בכל זאת?

תוקפנות בגיל הרך

"תוקפנות בקרב פעוטות היא ביטוי של תסכול, בעיקר בגילאי השנתיים -שלוש, בהם עובר הפעוט סוג של התבגרות", אומרת ד"ר חנה צור, מומחית להתפתחות חברתית בגיל הרך, מרצה באוניברסיטה העברית. "לפעמים הפעוט אינו מצליח לעשות דברים בכוחות עצמו. לרוב הוא לא אוהב שמכתיבים לו מה לעשות. הוא רוצה לעשות הכול לבד ולהוכיח את יכולותיו. לא תמיד פעוטות בגיל הזה יכולים לבטא את עצמם במילים, כי שפתם אינה מפותחת ואינה מתאימה דיו לצרכיהם, כדי לבטא מה שהם רוצים או חושבים. לכן גיל שנתיים הוא גיל עם הרבה תסכולים, שהביטוי להם הוא תוקפנות. זוהי פאזה התפתחותית אליה כל פעוט מגיב בדרך שונה – בהתאם לטמפרמנט המולד שלו, המתון יותר או המתון פחות. ישנם אלו הזורקים חפצים או רוקעים ברגליהם. יש הפוגעים בעצמם – לדוגמא הטחת הראש בקיר או מרביצים לאחרים – לאח, לחבר ואפילו לבובה. אלו שמרביצים לאמא ואבא, מעוניינים להוציא את התסכולים שלהם על מי שמייצג בעבורם את הגבול ואת החוק בבית, ולכן הם בד"כ הגורם המתסכל המרכזי".

תמיד יש על מה לכעוס

לדברי ד"ר צור, כמעט ולא חסרות סיבות לכעוס על אמא ואבא, ממשימות יומיומיות (מקלחת, צחצוח שיניים, ללכת לגן וכו') ועד להפסקת הרגלים (הפסקת הנקה, גמילה ממוצץ או מחיתול). יש מאבק בין הצורך שלי בשליטה לבין העולם שלא מאפשר את זה, שאומר שיש חוקים. אין צורך לספוג גילויי תוקפנות, קיצוניים כמו מכות, אבל כן צריך להתכונן לזה נפשית ולתת לזה מקום במסגרת של גבולות, כי זה חלק מבניית הזהות שלהם.
 

דפוס הישרדותי

 
"כשהורה מרביץ לילד בחזרה כתגובה כדי ש"הוא ילמד", הוא מלמד אותו דפוס הישרדותי, שלא עוזר לפתח יכולות שונות במצבים שונים. בדפוס ההישרדותי אנחנו לא מבחינים במקור האיום ומתקיפים, לא משנה אם הכוח המופעל הוא על מחבל שאנחנו פוגשים ברחוב, השכנה או הבעל שהכעיס אותנו מאד. אנחנו רוצים לפתח אצל ילדים את היכולת לבחור תגובה לפי המצב, ולשקול את מידת הסכנה והאיום ובנוסף להבין את עמדת הצד השני".

לא מצחיק

פעמים רבות, כשתינוק בן שנה ועשרה חודשים נותן בעיטה ומניף אגרוף זה מאד "מתוק" ומאד מצחיק את הסביבה הקרובה, ולכן גם אף אחד לא מציב גבולות ואומר 'די'. בד"כ זה יכול להמשיך לשלב שבו זה מפסיק להיות מצחיק ומתחיל להיות בבחינת התנהגות לא רצויה. הורים מפחדים לשים גבולות ולא להרשות התנהגות שכזו. הם מפחדים להיות נוקשים, רוצים להיות החבר ולא הרשע, ומאמינים שזה יעבור לבד.

האינטרס ההורי

סיבה אחרת שבגללה הורים לא אומרים 'לא', היא מפני שזה משרת משהו בתוך המשולש המשפחתי. אם הילד בועט באימא, אבא יכול באופן סמוי לעודד את אותה תוקפנות. אולי כי הוא רוצה שהבן שלו יראה כמה הוא 'גבר' או אולי כי הוא נמצא בתחרות עם אמא מול הילד. יכול להיות שהוא כועס עליה על שהיא כ"כ רכה עם בנם וכמו אומר לה: 'תספגי ממנו מכות לא רק נחת'. נכון גם המצב ההפוך: אמא לא תגיד דבר כשהילד ירביץ לאבא ובאופן סמוי משדרת: 'אתה לא בבית אז לפחות את זה תספוג'. יש משהו שמחזק דרך הקואליציה עם הילד - אי רצון להציב גבולות ולכן ההורים לא מבהירים מסר חד משמעי, שזה לא בא בחשבון".
 

בעיקר אמא

עשר אצבעות לי יש (צילום:photos.com)
 עשר אצבעות לי יש (צילום:photos.com)   
לדברי ד"ר צור, פעמים רבות פעוטות יגלו תוקפנות דווקא כלפי ההורה שבזרועותיו הם מבלים את מרבית שעות היום. " בחיי היו םיום אנחנו נוטים להוציא תסכולים על דמות שבטוח להוציא עליה תסכולים. היא הדמות שלבטח תישאר איתנו תמיד, לא משנה מה. בחוויה של הפעוט, אמא בד"כ היא מקום יותר בטוח שיכול להכיל את הכעס שלו, ואם הוא ירביץ לה, סביר להניח שזה יעבור אצלה בשלום. בעיקר אפשר לראות את זה אצל ילדים להורים גרושים, שירביצו להורה שנמצא שם כל יום".

להגן עליו מפני עצמו

גם אם זה מחמיא לי בתור אמא, שאני הכתובת והמקום הבטוח והמכיל עבור הילד שלי, הרי כשאני מאפשרת את זה, אני מלמדת שזה מותר להרביץ ושמותר להוציא תסכולים בצורה פוגענית באחרים. "המסר הוא שתוקפנות היא דרך לגיטימית לבטא תסכול ושמותר לפגוע באנשים קרובים לך כשאתה מתוסכל", אומרת ד"ר צור. "הדבר השני היותר גרוע, נובע מכך שלילדים אין גבולות פנימיים חזקים. הם אימפולסיבים ואינם יודעים לדחות סיפוקים. הוויסות הרגשי שלהם לא מספיק מפותח. ילד זקוק לגבול חיצוני שישמור עליו מפני הרגשות השליליים שלו עצמו. ילד מפחיד את עצמו כשהוא מרביץ. עליו להיות בטוח, שיש מישהו שיציב לו גבול וכך יגן עליו מפני עצמו. בשבילו, העולם הוא תוהו ובוהו מאד מפחיד, והידיעה שיש גבול מאד מרגיעה".

לא להרביץ לילד בחזרה

כל דרך שהורה מנסה לחנך ילד לווסת ולרסן את עצמו לא לפגוע באחרים, חייבת להיעשות עם מידה מסוימת של הפעלת כוח ומרות במידה מתונה, אבל בשום פנים ואופן אין להגיב בדרך זהה ולהרביץ לו בחזרה. הורה שמרביץ בחזרה לילד שלו מודה בחוסר האונים שלו, כי הוא לא מצא דרך התמודדות יותר מתוחכמת. הורה כזה בעצם אומר: ' אני לא עליון עליך אני חסר אונים כמוך. רק שאני יותר חזק ממך'.

כך נתמודד

המסר המועבר הנכון צריך להיות: 'אני לא מרביצה לך ולכן אני לא מרשה לך להרביץ לי. אני יודעת שאתה כועס, אני מבינה את הכעס שלך, אבל זו לא הדרך לכעוס. אם תרביץ, לא אהיה איתך. כן אעזור לך למצוא את הדרך להרגיע את התסכול, אבל לא להרביץ. לא ארשה התמודדות בדרך שפוגעת בך או באח שלך או בכלב'. מומלץ לחבק חיבוק דוב מגביל וכועס את הילד המרביץ ולומר לו את המשפטים הללו תוך מבט מישיר אל העיניים".

ואם הוא עדין לא נרגע?

אם הפעוט עדיין לא נרגע, אפשר להכריז על 'טיים אאוט' מאד קצר. לשים אותו בחדר שלו לכמה דקות או להתרחק בעצמך מהמקום, ולהצהיר כי 'אני לא מוכן לכזו התנהגות'. 3 -4 דקות, לא יותר. אז הוא יבין שהוא עשה משהו שהוא בר ענישה. אין עונש אחד לכל הילדים ויש לדעת להתאים את העונש. לחלק מהילדים שלוש דקות בחדר יספיקו, יש כאלה שאחיזת דוב תספיק ויש כאלה שדי להם לראות את הוריהם זועפים".

כיצד לפרוק תסכולים?

"לצד העונש, צריך להתקיים לימוד של איך מטפלים בכעס ואיך מטפלים בתסכול. מומלץ ללמד את הפעוט דרכים לגיטימיות לפרוק תסכול, שאינן פוגעות, כגון: לקשקש מאד חזק על דף או לכדרר בכדור" או כל דרך פיסית שפורקת אנרגיה, ובהדרגה ללמד גם שימוש במילים כדרך לבטא תסכול.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by