בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שפחות היינו 

שפחות היינו

 
 
אופנה נענע 10

אם כבר יציאה מעבדות לחירות, למה לא לשחרר קיטור על כל החזיות, הגרביונים, העקבים ושאר העינויים שהיינו שמחות להיפטר מהם אחת ולתמיד

 
 
 
 
 
 
 
 
 

עקב אכילס

אלוהים (עם קצת עזרה מהגנים של אבאמא) חנן אותי בגובה שאני אוהבת לכנות "בשאיפה למטר שישים". ולא, לא מנחם אותי שגברים אוהבים נשים קוקטיות, אני עדיין מעדיפה לעבור בקלות את מד הגובה של רכבת ההרים בסופרלנד. 'מה הבעיה שלה?' בוודאי מזדעקות הג'ירפות, 'שתצוות לעצמה עקבי סטילטו הורסים ויאללה, להתרוצץ ברחובות מנהטן בגובה שלא מעורר באנשים געגועים לטוב-טוב הגמד'.

נכון, גם אני, כמו כל אישה ששומר המסך שלה הוא תמונה של אימלדה מרקוס, חובבת נעליים אבל לצערי, אין מצב שאני מטופפת על עקבים. אני אוהבת למדוד נעלי עקב, לדמיין את הסכום השערורייתי שלהן מקוזז מכרטיס האשראי שלי ואף להלך איתן בבית, במרחב המוגן. אך ברגע שאני מתבקשת לצעוד עליהן מחוץ למרחבי השטיח (קרי: החיים האמיתיים), לא עוברות יותר משלוש דקות ואני מקללת את הרגע שבו הזנחתי את האולסטאר בפינת החדר.

לא משנה כמה עקבים נראים עלייך טוב, מזקיפים את החזה, מעגלים את הישבן ובמקרה האישי שלי, מקפיצים אותי לעולם המבוגרים, הם לא נוחים לי. אני מקרטעת, מתנדנדת, עוצרת להפסקות איזון באמצע הרחוב, או סתם חולצת בסתר. אז עם כל הכבוד לאלו שעושות ספונג'ה על פלטפורמות, רוב הסיכויים שתמצאו אותי נמוכה כהרגלי, עם נעלי בובה.
(הילה רגב)
 
 

שחררו את הכלבלבים 1

 
מיליוני נשים חוות מדי יום רגע קצר של חסד, בו הן יוצאות מעבדות לחירות כשהן נכנסות לפרטיות ביתן ומשחררות את קרסי החזייה. אל תתנו לפיתוחי התחרה ועיטורי המשי להטעות אתכם, פריט הלאנז'רי המפתה מתפקד כבר מאה שנים על תקן בית סוהר לשדיים, עריץ אכזר שהביס את הפמיניסטיות הקשוחות ביותר וממשיך לענות את בנות ישראל בסוגרי מתכת וחישוקי ברזל.

אולי אלו אגדות אורבניות המספרות לנו על צניחת חזה, על מוסכמות חברתיות או על חרדת פטמות, מה שבטוח, לא ידוע מה הוא אותו כוח מסתורי שגורם למין הנשי לכפות ולאסור מרצונו החופשי איבר כה רך ויקר ערך בחזיות פוש אפ אטומות, ממש כמו אותן נשים ויקטוריאניות מדוכאות שנחנקו תחת מחוכים נוקשים עשויים מעצמות לווייתן.

אמנם בזכות החזייה נמנעים מאיתנו מראות קשים של איברי גוף מדולדלים המתנופפים לכל עבר, אבל נשים ממוצעות עם חזה מקומי דווקא יכולות להרוויח סקס אפיל שובבי אם רק יתנו לכלבלבים שלהן להסתובב חופשי בשטח.
(מיה זיו)
 
 

שחררו את הכלבלבים 2

מה לעשות? קשה שלא להתמרמר בסטריאו על פריט משעבד כמו חזייה, אז תסלחו לי אבל הייתי חייבת. זה מכבר ויתרתי על נסיונות נואשים להיראות כמו דוגמנית על המסלול (כלומר על נסיונות להתעלם מהנתונים שהטבע נתן לי). לכן, בכיף נשרו ממני החובות האופנתיות שבטעות נקראות נשיות כמו לדדות באופן לא מחמיא על סטילטו, או בצבוץ תחתוני חוטיני מטרידים מבעד לקו מותן לא קיים במעלה ג'ינס צמוד ונמוך מדי. אבל יש פעמים שחובה היא חובה, בלי קשר לצורך אופנתי חולף או בר קיימא, כמו החזיה. מה לא הייתי נותנת כדי לשחרר את אותו צמד כלבלבים כמו אחרונת בנות שבט אפריקאי כלשהו, ללא שיקולי גרביטציה או הערות בלתי רצויות ברחוב, ויותר מכל, ללא כל שיקולי סקסיות מתפרצת. תחרה, יודעות כולנו, זה לא כיף בקיץ.
(לילך צור)
 
 
 

חברים יש רק באגד

אומרים שיהלומים הם חבריה הטובים של האישה. אז אומרים. אצלי, לא רק שהם לא חברים, הם אפילו צ'ילבות לא קטנות. כשזה מגיע לתכשיטים לא רק שאין לי שום יכולת לחוש חיבה, קירבה או משיכה כלפי החבר'ה האלה, פתאום נעלם ממני גם מעט חוש הטעם הטוב שעוד ניחנתי בו בשאר הזירות האופנתיות, ואני נטולת כל אמירה שהיא לגביהם. יפה? מכוער? מוגזם? פרחי? אין לי מושג, כולם נראים לי בדיוק אותו הדבר.

לאורך השנים עוד ניסיתי את כוחי ורכשתי פה עגילים, שם צמיד או טבעת ואפילו זרקתי שרשרת או שתיים לתוך קופסת התכשיטים המאולתרת שהמצאתי לי. כשאני כבר מנסה לתת להם צ'אנסה נוספת ויוצאת איתם מהבית, הם נחים לי על הצוואר או האצבע במהלך היום ולא מרפים. ברגעים מסוימים הם מציקים לי בנוכחותם לא פחות מאותה חזיה ארורה, וכבר בחדר המדרגות בעודי מדלגת את דרכי הביתה, אני מתחילה לקלף אותם מעליי, משלחת שתי אצבעות זריזות לגב, מנתקת את הקרס החונק ועוברת את הסף באנחת רווחה. ברוך שפטרנו מעונשם של אלה.
(הדס שניידר)
 
 

דבקות במטרה

שנים ארוכות חיפשו יצרני האיפור את הפתרון לסוגיית הליפגלוס שנוטה להתפנות מהר מדי מהשפתיים בניגוד לקולגה שלו, הליפסטיק. והנה, נמצאה הגאולה. או שלא. הגלוסים החדשים אמנם כבר לא נעלמים אחרי כל נשנוש או סתם שהייה של שעה באוויר הפתוח, אלא שעכשיו הם שם בשביל להישאר ולהצמיד אליהם כל דבר שנמצא סביבם ברדיוס של קילומטר.

זה אומר שמה שאכלנו במשך כל היום מוצג לראווה לעיני כל על משטח הדבק החדש שלנו ושכל משב רוח מדביק לנו את השיערות לשפתיים. אולי רצינו להשתחרר ממריחה חוזרת ונשנית של הגלוס, אבל מצאנו את עצמנו מסתובבות עם חומרים צמיגיים ודביקים על הפה. גבירותיי, הגיע הזמן לוותר על הקידמה הטכנולוגית המפוקפקת הזו ולהחזיר לעצמנו את החופש להפריד לעצמנו את השפתיים ללא צורך בטרפנטין, חרוסת או מסירי דבק תעשייתיים. שיהיה לכולנו בהצלחה.
(אתי דרייפוס)
 
 

מוות לנמוכים

השנה, ברשותכם, אבקש להוסיף עוד סעיף לשיר דיינו רב הסעיפים והוא - די דיינו לגזרה הנמוכה. מדובר במפגע ויזואלי קשה אליו השתעבדנו זמן רב מדי ואת קורבנותיו מחורצי הישבן ניתן לפגוש בכל פעם שהם כורעים ומרימים פירור חמץ מהרצפה. כעת הגיע הזמן לנצל את המומנטום האופנתי ולהכריז על הגזרה הנמוכה באשר היא, כחמץ אותו עלינו לבער מכל וכל ויפה שעה אחת קודם (למשל, עכשיו!).

לא עוד צמיגי בטן משתפלת דרומה מעבר לקו הג'ינס הנמוך, לא עוד ידיות אהבה המבצבצות בצידי הגב ומשוועות ליד אוהבת שתדחוף אותן בחזרה לתוך המכנסיים, ובטח שלא עוד פחד מהתכופפות מקרית שתחשוף במקרה הטוב חוטיני סקסי ובמקרה הרע חריץ לבנבן ובלתי אטרקטיבי בעליל.

בשונה מכל הלילות שמשאירין מאחורינו, הלילה הזה כולו גזרה גבוהה ומחמיאה. השנה, מצווה עלינו לספר (לכל מי שתסכים לשמוע) על שחרור בנות ישראל מהגזרה הנמוכה משטיחת הישבן והפרו-צלוליטית אל עבר קו המותן הגבוה, מרים הישבנים ומאריך הצדודיות. ואם זה לא שווה הרמת כוס חמישית של יין בליל הסדר, אני לא יודעת מה כן.
(נועה ברק)
 
 

תאונת רכבות

אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי הוא ללא ספק ציפורניה המלוטשות של הגננת ששורטות לי את הרגל בזמן שהיא מלבישה אותי בגרביונים לכבוד איזה טקס חגיגי כלשהו. המדינה: ברית המועצות לשעבר. הגרביונים: גרביוני ניילון זולים בצבע ורוד. ההשלכות: אי נוחות, התבגרות מוקדמת מדי וצילוק נפשי עמוק.

השנים עברו, המדינה התחלפה ועדיין, אני לא מצליחה להשתחרר מאותם גרביוני עינויים הללו, שאולי מיטיבים עם פניהם השעירים של השודדים בסרטים אבל מתאכזרים קשות לגופה של האישה הממוצעת. הסבל מתחיל בטקס הלבישה המפרך והמעצבן במהלכו אני נראית במקרה הטוב כמו רקדנית מחול מודרני במצוקה, זה ממשיך בתסכול מהאופן הלא בדיוק מחמיא בו הגרביונים מלפפים את הקימורים, ומסתיים בדמותן של רכבות מביכות שמובילות את הפריט האומלל הזה ישירות לפח הזבל.

קשה לי שלא לתהות למה זה מגיע לי? כל מה שאני מבקשת זה להתהלך בחורף בחצאית קצרה ונעלי בובה עדינות, לא בשמיים, נכון? זכרו את דבריי, אם אהיה מספיק עקבית, בחורף הבא רק טייץ. הכל עדיף על הפטנט הארור ביותר בהיסטוריה של האקססוריז.
(פלורה צפובסקי)
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by