בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מעצבים מתוצרת הארץ 

מעצבים מתוצרת הארץ

 
 
אודית לורן בלקין

המון ספרים יצאו לרגל חגיגות השישים לישראל. שניים מהם עוסקים בעיצוב המקומי ושווה להתעמק בהם ולו רק בשביל להתרפק על הגלגיליות והסיפולוקס של פעם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש משהו נאיבי בפריטים שהקיפו אותנו לפני עשרות שנים ואם יורשה לי להעיד על עצמי לפחות, משהו עצוב באלו שמקיפים אותנו היום. מעניין לבחון האם ההסתפקות שלנו במועט נבעה מה"מצב" או שיש לכך סיבות חברתיות, כלכליות או היסטוריות.

אולי היינו פשוטים וצנועים יותר ולא הפריע לנו שלכל הילדים בכיתה יש את אותם סנדלים תנ"כיים או שגם לשכנה יש את אותו תרמיל פגז עם ענפים קוצניים ואבק. עדי יפת פוקס מתארת בספרה "היה לנו אוצר", פריטים פונקציונליים שרובנו זוכרים מבית הורינו.

בין הפריטים אפשר להיזכר בערגה באותו ארגז שהיה מיועד לשימור הלחם, בסקטים עם הרצועות שננעלו מעל לנעלי ההתעמלות, בשקית האוכל הרקומה של הפסקת עשר ואפילו באבטיח ההוא שעוד היו בו גרעינים שחורים.
 
 
 
תחושת תוגה מסוג שונה עולה כשמעלעלים בספר "אימפרוביזציה" של היסטוריון העיצוב מל ביירס. הדבר הבולט שקופץ שם לעין הוא האילתור, המיחזור היצירתי והייצור משאריות ועודפים. על כך כותב אביעד קליינברג בפתח הדבר של הספר: "יש ליכולת הזאת גם פן פחות מלהיב – מה שאנחנו מכנים פרטאץ'. במקום לבנות כמו שצריך, מאלתרים; במקום להכין מראש את מה שצריך, משתמשים במה שיש".

ביירס כותב בהקדמה "בישראל כיום מעטים הם הארגונים הממשלתיים המטפחים את התפתחות העיצוב. היזמים בישראל, השוכרים מעצבים לעבוד בשירותם, מתגמלים אותם בקמצנות ואינם חולקים איתם בנדיבות את רווחיהם".
 
 
כך קורה שהיום נאלצים המעצבים הישראליים, שככל הנראה אינם בעלי גב כלכלי חזק ואינם מסוגלים להשקיע ביצירותיהם, לאלתר. הם יחפשו את חומר הגלם הזול ביותר, את אופן הייצור המהיר והפשוט, הם ייסעו באוטובוס או יכתתו רגליהם מחנות לחנות כדי להציג (לרוב בקונסיגנציה) מספר פריטים בעיצובם ויתפללו לטוב.

כאן המקום לציין שבספר מוצגות, באופן מעורר תמיהה, עבודותיהם של סטודנטים ובוגרי מוסדות להשכלה גבוהה לצד מרצים ומעצבים ותיקים, כשכולם נמצאים יחד באותו מישור של יצירה "יש מאין". לפי הספר, המרצים לאו דווקא "התקדמו" עם השנים, וכמו הסטודנטים אף הם מתקשים להתעלות לדרגה של ייצור "גבוה" ומתוחכם יותר, וגם הם מייצרים פריטים מחומרים זמינים כמו מיכלי אשפה שעוצבו ככיסאות על ידי עמי דרך ודב גנשרוא, פרופילי אלומיניום ששימשו את עזרי טרזי ב"שולחן בגדד החדשה", בלונים מהם ייצר פיני לייבוביץ' מגוון פריטים בסדרת "חומרים שמחים" וכדומה.
 
 
 
לצד הבעייתיות שבאילתור, נראה שהמעצבים מצליחים בכל זאת לפצות על דלות החומר באופן מוצלח באמצעות שימוש חוזר ונשנה במקוריות ודמיון, בהומור ובקריצה, למשל: כפפה שהיא גם מגבת, ספסל שעשוי מארגזי בירה, כסא מאמבטיה מכופפת, אגרטל מערימת ספלים וכדומה. אלא שאם אנחנו זקוקים לאמצעים אלו כדי להתחבר למוצר ישראלי, נשאלת השאלה – מה עתידו? כי גם בדיחה, ולו המצחיקה ביותר, מגדלת זקן בסופו של דבר.

הספרים: "היה לנו אוצר, רגעים של בית ישראלי בשנות השישים והשבעים", אספה ונזכרה: עדי יפת פוקס, צילם: עמית גושר; "אימפרוביזציה, עיצוב חדש בישראל", עיצוב: מל ביירס, עריכה מקצועית: חגי שגב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by