בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מראית עין 

מראית עין

 
 
יונתן מאירי

יונתן מאירי הפיק לקח אחד מהחתונה: אסור לסמוך על בעלי מקצוע, ואסור לסמוך על אלה שהמליצו עליהם. הכל התחיל בהיתקלות בצלם חתונות שלא ממש מצא את עצמו בחתונה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
המקרה הבא יכול היה להימנע בקלות לו היינו נמנים עם אוכלוסיית חדי העין, אולם אנו – מה לעשות – שייכים לאלה שיש להם עיניים בלתי מזוינות. גם עם מיקרוסקופ לא היינו יכולים להבחין בצלם החתונות העצלן ששכרנו.

האמת, שהפגישה הראשונה איתו היתה קולחת ועליזה. ישבנו אצלו בבית בעקבות המלצה חמה מאחותה של חביבתי (אשתי, כבר יש לומר), ודהרנו לעבר מחוזות פתח תקווה המוריקה. צפינו בפיתוחיו האחרונים ושקענו עמוק בצפייה בסרט האחרון שהפיק אגב קריאות "או..." וחברותיה לכיתה. היה מקסים, הצלם הציע מחיר סביר, כולל צמד אלבומים נוסף להורים, כמה הגדלות, עריכה דיגיטלית לסרט החתונה ועבודה בלי סוף.

סוכם עם הצלם הנכבד שיפגוש את אשתי הטרייה עוד בסלון הכלות בצהרי יום החתונה, ושם יסריט וינצור כל רגע ורגע, גם כשתלך לשירותים. אחרי שראה ושאל אותה מה השעה, לחץ כמה פעמים על כפתור המצלמה, פיהק, השתעל ומסר כי אינו חש בטוב וכי הוא הולך לתפוס תנומה קלה במכוניתו שצמודה למספרה. כנראה שישן טוב מדי, כי בסיפור הזה יש רק התחלה וסוף, ללא אמצע. כלומר, בחורה נכנסת למספרה, והופ – יש לנו כלה חדשה בישראל. כנראה שהתלבשה מתישהו.

מכל מקום, החתן המרוגש (אני) הגיע עם זר פרחים אדום לסלון הכלות, כשהצלם הערני כבר צלח את הסיאסטה שלו וחזר לעבודה. והנה, תפנית נוספת בסיפור: השעה הבאה היתה נעימה במיוחד. מיד נסענו לטיילת ביפו כדי לדגמן לעדשה החביבה, שאהבה אותנו יותר מכל. לא חשדנו בכלום, היות שהצלם החביב היה חביב למדי. אני, כאמור, לא הייתי מודע לתנומה שחטף לא מזמן, לא עוד אלא גם הערצתיו בליבי על הנמרצות והמקצועיות שלו.

תמו הצילומים, חזרנו למכוניות וקבענו להיפגש באולם האירועים. "אני אסע אחריכם" אמר.

בעצם נסע הביתה. כלומר, זאת גילינו מקץ שעה, כשהמתנו לו בחדר הזוגי של האולם, כוססים ציפורניים ומחכים שינציח את רגעינו האחרונים כרווקים מן המניין.
 
צילום אילוסטרציה: אימאג'בנק/GettyImages
 צילום אילוסטרציה: אימאג'בנק/GettyImages   
לפני הגילוי המרעיש יצאנו לבדוק שמא הצלם החרוץ עמל ומסריט את גדרות הבניין המרשים, ונתקע בזווית רצויה שאינו מאפשרת לו לזוז. מקום קבלת הפנים היה גדוש בכמה קרובים שהחליטו להקדים, כשאני צופה מהצד בבחור שאינני מכיר שמחזיק מצלמה ביד. "ההוא שלח אותי", מסר בשמחה, "תן חיוך".

לא הספקתי לענות לו, כיוון שכל הזמן שאל אותי מדוע אני לא מחייך. התברר שהצלם עבר בדרך לאולם בבית המרקחת, ומשראה שהלילה יורד החליט להצפין לביתו ולשלוח מחליף במקומו. בשיחה חטופה עם המחליף הנמרץ גילינו כי הדבר מקובל בענף, אין ממה להתרגש ויש להתחיל לחייך.

אני כבר התחלתי לעכל את המצב, אך אשתי החלה לקלל בלב בארמית וגיבשה בראשה נבואות שחורות על הרס העולם, גרמלינס וכדורי אש. רגע לפני החופה התקשר אלי מיודעינו, ומסר שהבין מרחשי ליבו של מחליפו שראשינו אדומים וצמד מחבלים מתאבדים עושים כרגע את דרכם אליו, וביקש לציין שהוא מיד יוצא ויגיע עוד לפני שהכוס תישבר.

למרבית הצער, לקראת המנה הראשונה צפינו בו חומק בין העדשות ומנופף אלינו מרחוק, כאילו שירתנו יחד בצבא וזה ממש במקרה שאנו נמצאים יחד באותו מקום, ואין זה מנומס שלא לנופף מרחוק. סובבנו את הראש ויותר לא ראינו אותו.

למחרת היום עמדנו בשדה התעופה לקראת ביקור זריז בתורכיה, כשעל הקו אשתי מנסה לזעום על האומלל הזה שלא נתן לה להוציא מילה מהפה. "הייתי ממש חולה, אבל שלחתי מחליף", אמר. "הוא עובד אצלי כבר 15 שנה. ככה זה בענף. תמיד אני שולח מחליפים. זה מקובל אצלנו".

אבל אצלנו זה לא מקובל. לא שיכולנו לומר לו מילה. כמובן שציפינו לאיזשהו פיצוי, אם לא שינוי דרסטי במחיר. הרי לא סגרנו עם המחליף שלו, וגם יכול להיות שהוא פוזל. זה בדיוק כמו שהרב הנחמד שלנו היה שולח ברגע האחרון את מקבילו מהמסגד, בטענה שהדבר מקובל בחוגים מסוימים.

אנחנו, חמדולילה, לא סובלים טריקים זולים שכאלה, ומיד כשחזרנו לארץ הרמנו אליו טלפון בבקשה לפיצוי הולם. למילה השנייה לא הספקנו להגיע כי היינו עסוקים בלהבין אותו, את הענף ואת כל מי שיושב עליו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by