בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זולגות הדמעות 

זולגות הדמעות

 
 
לילך וולך, מערכת Red

החברה הכי טובה נפרדה מאהובה. בעודה דומעת, איך תסבירי לה שהכל עובר?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עין אחת בוכה, השנייה מסתכל קדימה (צילום אילוסטרציה: Megyarsh, flickr)
 עין אחת בוכה, השנייה מסתכל קדימה (צילום אילוסטרציה: Megyarsh, flickr)   
לחברה טובה שלי נשבר הלב; כל כך נשבר, שגם בעוד שנה, כשנזיז ארון לנקות, נמצא רסיסים ממנו מתגלגלים על הרצפה. וזה מחזיר אותי לחשוב על אותן פעמים, לא רבות אבל בלתי נשכחות, שלי נשבר הלב וחשבתי שבאמת ובתמים יש סיכוי סביר שכל זה רק סיוט שממנו אתעורר תכף, הקרנה זמנית של סרט אימה על מסך החיים שלי, שמיד מסתיים בטוב.

וזה מביא אותי לחשוב על הפעמים שעוד נכונו לי, בהן אולי יישבר לי הלב, ואני כבר יודעת שלמדתי כל מיני דברים חשובים בחיים, אבל לא בטוחה ש"איך להמשיך לחיות אחרי שברון לב אמיתי" הוא אחד מקורסי החובה שעברתי בהצלחה.

עכשיו אני מנסה לקחת משהו מן הדברים שחשבתי שאני כבר יודעת, ומנסה להעביר אותם בעדינות אל הסל של שבורת הלב; לשכנע אותה שמה שמרגיש כל כך נורא עכשיו, ייראה אחרת לגמרי בעוד חצי שנה, שלא לדבר על עוד שנה מהיום.

אני משתדלת בכל מאודי להדליק לה את הפנס הזה, שמחובר לקסדת בילט-אין שעל הראש שלנו - זה שמצליח להאיר למרחקים, גם כשאנחנו חשות שהחושך שיש כרגע נמצא כבר לתמיד.
 
לב שבור הוא לב שלם (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/Gettyimages)
 לב שבור הוא לב שלם (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/Gettyimages)   
מתוך עין הסערה, זה תמיד נראה כאילו אף נערה לא סבלה כך מעולם, וכל הספרים והשירים שמספרים לנו אחרת לא מצליחים ליטול את העוקץ מן הכאב הפרטי - להפך, הם מהדהדים באלפי קולות ומנפחים את הצער לממדים קולוסאליים.

איך מסבירים שיעברו הימים, ואז בית הקפה "שלכם" יחזור להיות סתם בית קפה, והשיר שאהבתם לשיר ביחד בשני קולות זייפניים יהיה עוד משהו מן הפלייליסט הלא מחייב של החיים? איך משכנעים את מי שמרגישה כאילו הבדידות בלעה אותה, שיבוא עוד גבר שיידע לאהוב בדיוק כפי שהיא צריכה, ויכיר אותה טוב לא פחות, ואפילו יותר מזה שהחליט לוותר עליה?

כחברה טובה אני יכולה לכרכר סביבה, להסיח את דעתה, להצחיק אותה, לספר לה אנקדוטות עם מוסר השכל על כל מי שהכרתי, ולשנן כמנטרה "הכל לטובה, הכל לטובה". אבל הלילות הקשים על חצי מיטה קרה הם לגמרי שלה, והבקרים העמומים שבהם היא מתעוררת בתחושה שפיל רבץ לה על בית החזה כל הלילה, וההיזכרות הדוקרת, שמלווה כל יקיצה, שהחיים כפי שהכירה אותם בכמה השנים האחרונות אינם אותו הדבר – את אלו אני לא יכולה לקחת ממנה.

האמת המתסכלת, שאני נוכחת בה עכשיו, היא שכל אחת מאיתנו צריכה להדליק לעצמה את הפנס הזה שנמצא בראש הקסדה ומאיר את העתיד לבוא. ועד שיידלק, אני יכולה רק ללכת לצידה ולהדליק נרות קטנים, כדי שלא תמעד ותיפול חזק מדי בדרך.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by