בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זוג או פרד?  

זוג או פרד?

 
 
רביד פלג

מזוג מושלם, הפכנו לאחר הולדת הילד הראשון, לאנשים כועסים וחסרי סבלנות, שנוטים להוציא זעמם אחד על השני. מה קרה לזוגיות שלנו? האם תשוב להיות כשהיתה או יש ומדובר במציאות נושכת?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לחתוך הכל זה הפיתרון הקל (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages)
 לחתוך הכל זה הפיתרון הקל (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages)   
זוגיות היא ללא ספק עבודה. יש שיעידו כי מדובר בחצי משרה, ויש אף במשרה מלאה. משהשגנו, עמלנו והתייצבנו - החלטנו להתרחב. בסך הכול רצינו תוספת קטנה, רצוי מתוקה, עם עדיפות גדולה למקסימום שעות שינה ומינימום בכי. החבילה הגיעה ואיתה רעדו אמות הסיפים. מאונייה העגונה בבטחה למזח, הפכנו רפסודה בסערת רוחות. מה קרה לזוגיות המופלאה? היכן היא? האם זה נורמלי? האם תשוב להיות כשהייתה?

מה בעצם קורה לנו?

"הזוגיות הופכת מדיאדה למשולש", מסבירה ד"ר דינה אורן, מטפלת זוגית ומשפחתית, מנהלת מרכז ההשתלמויות של ת.ל.מ, רשת ארצית לטיפול פסיכולוגי, ייעוץ, אבחון והכשרה. "שינוי זה הוא משמעותי ביותר. לדיאדה מצטרף שותף, שמשנה לחלוטין את מאזן הכוחות, הזוגיות לעולם לא תשוב להיות כשהייתה. אבל, ניתן וצריך לבנות זוגיות חדשה, אחרת, ריאלית יותר, הבנויה על המציאות החדשה. בזוגיות הזו, השונה מקודמתה, לשני השחקנים כובע נוסף – ההורות. הם גם בני זוג ומאהבים וגם הורים. לעיתים מתרחש בלבול תפקידים – האם עלולה לחוש לא נחשקת, השד שלה הוא עבור התינוק ולא עבור בן הזוג, והיא מבלה את מרבית זמנה כשכובע ההורה על ראשה. בלבול זה, מקובל שיתרחש יותר בשלושת החודשים הראשונים. אולם, לאחר תקופה זו, יש ציפייה לחזור לתפקיד הזוגי בהדרגה, לשוב להיות גם בת זוג ומאהבת. יתכנו מקרים אחרים בהם האב ממשיך את שגרת יומו כבעבר, מבלה מעט מאד זמן תחת הכובע ההורי, ותוך כך אינו ער לקשייה ולמציאות החדשה של בת זוגו, פער שכזה עלול ליצור אי הבנה וקושי בין בני הזוג".

בין פנטזיה ומציאות

ההריון הראשון מלווה, במידה והינו רצוי, התרגשות רבה נוכח התוספת המשמעותית שתצטרף בבוא היום למשפחה. אמהות רבות ואף אבות, מוצאים עצמם מפליגים במחשבות אודות הצאצא, רוקמים חלומות של בילויים משותפים עם תינוק רך, נוח, חייכן ומתוק. "הריתי וחשתי כי ההורמונים החלו לשגע אותי. מבחורה מאוהבת עד קצות השערות הפכתי קריזיונרית, שלא יכולה לסבול את בן הזוג שלה", מספרת גלי, אם לפעוט בן שנתיים. "מה ששיגע אותי הייתה ההתפכחות הכואבת מן הפנטזיה לעבר המציאות. קראתי ושמעתי אודות נשים, שמספרות על בני זוג מופלאים המכינים תה בתום יום מפרך, מקלים את כאבן בחדר הלידה תוך מסאז'ים, קמים לתינוק בלילות, ונוכחתי כי המציאות נמצאת מרחק רב מן הסיפורים. ניסיתי להיערך בתקופת ההריון לקראת הלידה והאמהות, קראתי המון, אך שום דבר לא באמת מכין למציאות. זו לא 'הפתעה', אך כמו שההריון לא באמת מכין לתינוק, כך הקריאה והידע המוקדם לא באמת מכינים להורות". לטענת ד"ר אורן, הפנטזיה תופסת מקום במגוון רחב של היבטים בכל הקשור להורות המתהווה. מקומה בציפייה מהתינוק, ציפייה מההורות שלי כהורה ושלי מבן זוגי כהורה וציפיות מבן הזוג כלפיי. פערים בפנטזיות, נוכח הסיטואציה שלאחר הלידה, יוצרים קושי רב הבא לידי ביטוי גם בזוגיות".
 

מי מוכן יותר?

 
"קיים הבדל מהותי במוכנות של שני בני הזוג להורות", מרחיבה ד"ר אורן. "לרב, האם מגיעה מוכנה יותר להורות מהאב, בשל היותה זו המגדלת את התינוק ברחמה. במהלך ההריון, נוצר קשר רגשי עמוק בין האם לתינוק. גם אב שמלווה את ההריון במאת האחוזים, עדיין חסר את האפשרות ליצירת קשר דומה לזה של האם ההריונית. תחושה של אם כי היא מבינה טוב יותר את התינוק וצרכיו, עלולה להביא למצב שבו, במרבית הזמן, תעיר ותורה לאבי התינוק כיצד לנהוג עימו. מתחים רבים יכולים להיווצר נוכח מצב זה. ככלל שהפערים בין בני הזוג, באופן קבלתם ובהתנהגותם כלפי התינוק, גדולים יותר, כך יגדל גם הקושי בזוגיות".

מלכודות הטריו

"מלכודת הדבש שבמשולש, טמונה באהבה החדשה, שהיא כחומר ביד היוצר", מציינת ד"ר אורן. "קל יותר להעניק ולקבל אהבה מהעולל החדש, מאשר מבן הזוג. ביכולתה של האם להפנות את עולמה הרגשי לעבר התינוק, ולמעשה 'לגלות' כי היא אינה זקוקה לשם כך לבן זוגה. בהורות המודרנית, ניתן אף למצוא אבות שחשים כך. עובדה זו ללא ספק פוגעת בזוגיות. בנוסף, הלידה עצמה, היא אירוע מרובה קטבים – בה בעת, ההורה מקבל את הדבר היקר לו מכל, אך מאבד דבר אחר יקר במיוחד- החרות והחופש שלו. כמו כן, במקביל לקושי פיזי שהגוף חווה בלידה ולאחריה, מתרחש אושר שיא מבחינה רגשית. הטלטלה הזו גורמת לבלבול. מקומו של האב הטרי דומה אך שונה, הוא אינו חווה את הלידה, אך חירותו גם היא נשללת. שוב, פער בחוויות של שני ההורים יוצר ריחוק ביניהם. צרכיהם שונים באותה נקודה ממש ומאותו רגע והלאה".
 

אין עם מי לדבר

"לאחר הלידה מתח רב נכנס לביתנו ונמלאתי אכזבה", מספרת גלי. "התאכזבתי מבן זוגי, חשתי כי מה שהוא מעניק אינו עונה על צרכיי. במקביל, בעקבות עומס העשייה עבור בני, נותרתי חסרת כוחות עבור בן הזוג. שנינו נחלנו אכזבה אחד מהשני, כל אחד מאיתנו הרגיש לא מוערך ולא מובן. היו רגעים שאף לא האמנתי כי ניתן יהיה למצוא אחד את השני בחזרה. לא הייתה לנו כוונה לפרק את הקשר, אך היה במקביל קשה מאד לקיים אותו. ניסיונות לתקשורת ודיבור על הנושא נתקלו בקושי רב של שני הצדדים. לא הצלחנו לדבר על הרגשות שלנו. כל אחד היה להוט להשמיע את קולו ואת טענותיו ונמצא חסר סבלנות ופניות לשמוע את קשייו של האחר. מזוג שחי יחד נגד העולם, הפכנו לכל אחד לחוד ונגד השני. שיתפתי חבר טוב, רווק, אך תגובתו הסבה לי כעס רב, כמו גם הבנה כי הוא אינו שותף או מכיר את הקושי".

מה ניתן לעשות?

"חשוב מאוד לדבר על התחושות שעולות", מדגישה ד"ר אורן. "יש לשתף את בן הזוג בכל המתחולל פנימה, לא מתוך התרסה או האשמה, אלא ממקום שמבקש להשמיע רגשות וחשוב מאד – לשמוע גם את האחר. יש לנסח באופן ברור את הבקשות והצורך של האחד מן האחר, רק באופן זה בן ובת הזוג ידעו כיצד לספק ולערוך שינוי. בנוסף, חשוב לצאת לבלות ביחד, לפנות זמן לזוג לבד, ללא התינוק. אין לחוש על כך אשמה, הורה לא יכול להיות טוב דיו, אם לא יעניק לעצמו ולבן זוגו זמן איכות לבד. מפגשים ושיתוף של אנשים, הנמצאים באותו שלב, חשובים ומקנים תחושה של נורמליזציה – זה קורה לכולם, לא רק לנו. במקרים קשים יותר, כמובן מומלץ וניתן לפנות לטיפול איש מקצוע. יש לדעת, כי סביב לידת הילד הראשון נוצר משבר דרמטי, אחוז הגירושים בשלב זה הוא מעל לחמישים אחוז מכלל אחוז המתגרשים. הערכות מוקדמת כגון השתתפות בסדנאות או מפגשים עם אנשים בשלב הדומה לשלב שלי, מאוד מסייעים במוכנות ואף ביציאה מן המשבר".
 
 

מי אשם?

שתפו את השני בתחושות וברצונות שלכם (צילום אילוסטרציה:אימג'בנק/gettyimages)
 שתפו את השני בתחושות וברצונות שלכם (צילום אילוסטרציה:אימג'בנק/gettyimages)   
האם תחושות קשות, כגון אשמה וכעס כלפי ה'צלע השלישית' הן לגיטימיות? מהו באמת מקומו של התינוק בכל הסיפור? "ההתפתחות של בננו על מהמורותיה השפיעה על ההתנהלות שלנו במערכת הזוגית. חוסר השקט ליווה את ההורות והן את הזוגיות. הזמן הביא את השיפור, חיי ההורות הפכו קלים יותר וכך השתפרה גם הזוגיות. לא הרגשתי שהתינוק הוא שמקלקל את הזוגיות, הרגשתי כי הזוגיות לא מתמודדת עם התינוק", מסכמת גלי. "הילד בוודאי לא אשם", מבהירה ד"ר אורן. "הזוגיות השתנתה ויש להתמודד עמה אחרת. כל תחושת אשמה המושמת על התינוק, מורגשת על ידו ומקורה נעוץ במקום אחר. קל יותר להפנות את הכעסים בעקבות השינוי על התינוק, מאשר כלפי עצמי ואף כלפי בן זוגי. אם שמוצאת עצמה לא מספיק אסרטיבית על מנת לפנות לעצמה זמן איכות לה ולבן זוגה, כועסת, שלא בצדק, על הילד, במקום לכעוס למעשה על עצמה. הכעס כרגש הוא לגיטימי, אכן נוצר שינוי, אך יש לקרוא לו בשמו, ולהפנות אותו כלפי הגורם הנכון והאמיתי. התקת הכעס מהאובייקט הנכון לאחר, אינה מקילה, אלא מזיקה. זהו את מקור הכעס, וטפלו בו. הקלו על עצמכם, זהו שינוי משמעותי הדורש גם הרבה חמלה של ההורים כלפי עצמם, עליהם למצוא גם זמן וחופש לעצמם".

המעבר מזוג למשפחה הוא קשה. מופלא, מרגש, משמח, מהנה, אך ללא ספק גם מאתגר ומעמיד את הזוגיות במבחן. כמו בכל מבחן, על מנת להצליח כדאי ללמוד, לשאול, להתעניין ולהתכונן. זכרו כי הניסיון מראה כי המשבר קורה רק פעם אחת, אם חוויתם אותו בילד הראשון, סביר שאחר כך יהיה קל יותר. ואם לא חוויתם, יתכן והוא 'ממתין' לצלע הרביעית. ואולי לא.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by