בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סגירת מעגל 

סגירת מעגל

 
 
איתי ברמן

הייתי ילד קטן, מחוזר, אהוב. הוא היה רודן, נפוח, מרוכז בעצמו. עשר שנים אחרי שטען שאם אעזוב אותו אף אחד לא ירצה אותי הבנתי שהוא טעה. וגם אמרתי לו את זה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא יודע מאיפה הגיע הרצון, הצורך, הדחף הלא ברור. אבל הוא היה שם, יושב, לוחץ, מעיק, דוחף לצאת החוצה, ובעיקר מבקש להשתחרר, לעבור הלאה, להתקדם. "אי אפשר ככה יותר", הוא היה לוחש לי. "זה היה ונגמר, הגיע הזמן שתתגבר ותתבגר. די לפחד!". מדהים איך לפעמים אותו קול פנימי יכול להיות כל כך... אמא שלי. ביום לא מחמיא במיוחד.

לא יודע איפה כל זה התחיל. בפרידה מגיל? ת'אמת, נראה לי שכן. אחרי שנתיים של זוגיות, החלטנו שדי. שמיצינו. שלא מתאים יותר, ושעדיף שזה ייגמר עכשיו ויפה מאשר עוד מעט ובצורה מכוערת. לעצור, כל עוד יש אהבה, כל עוד אנחנו מתנהגים כמו ילדים גדולים ולא שוברים חרסינות האחד על ראשו של השני.

היגיון היה מילת המפתח. רק חבל שהוא לא עבד כמה חודשים קודם כשהיה ברור לשנינו שדי, זה הזמן ללכת הביתה. כל אחד לשלו, כמובן. אבל פחדנו לעזוב. יותר נכון, אני פחדתי לעזוב. לארוז מזוודה ולצעוד לבד אל העולם הגדול, לשכור דירה, לשלם חשבונות, וכל זה לבד. ואם אף אחד לא ירצה אותי? הפחד הזה היה המעצור הכי גדול, הכי דורסני, והכי עמוק מכולם. בסופו של דבר עשיתי את הצעד, בהשלמה מלאה אמנם, אבל רק כי כבר לא היתה ברירה.

מי ששתל את שורש הפחד היה רני, החבר הראשון שלי, אי שם בגיל 20. ההתחלה היתה קסומה, ממש כמו באגדות (שלי לפחות). אני הייתי עדיין חייל והוא כמעט לפני שחרור, כך שמפגשי הסופ"ש היו הדבר שלו חיכיתי כל השבוע בציפיה דרוכה. בכל פעם שהיינו נפגשים הוא היה מביא לי פרחים, שוקולדים, מכתבים שכתב לי במהלך שמירה זו או אחרת, מלווים באיורים מטופשים של פרחים וחיות שתמיד הצחיקו אותי. היה לו חיוך מתוק ועיניים מחייכות, שהספיק לי מבט אחד בשביל להוציא ממני סודות מדינה.

הייתי ילד קטן, שבוי בסיפור שלא נגמר. הייתי מחוזר, הייתי מאוהב ונאהב, הרגשתי סקסי, והיה לי טוב, באמת! אבל, בדיוק כמו שאגדות האחים גרים היו סוג של פנטזיה שחיפתה על האמת, כך גם בסיפור הזה - המלך הפרטי שלי הפך להיות רודן, נפוח ומרוכז בעצמו, שדאג לציין בכל הזדמנות שבה הראיתי סימני מחשבה עצמאית ש"אם תעזוב אותי זה חבל, כי בינינו? אף אחד לא ממש ירצה אותך".

כל מפגשי הסופ"ש שלנו כללו ריצה מטורפת שלי אחריו ממסיבה אחת לאחרת, בטענה "מוצדקת" שאם אני רוצה לראות אותו אני חייב להתחשב גם בו. חיי מין תקינים? הצחקתם אותי. אם על הפעם הראשונה פינטזתי שתהיה רומנטית, איטית ומרגשת, אז קיבלתי סטוץ מהיר במקלחת, שאחריו הוא דאג להסביר לי שיש לו ניסיון מיני מאוד עשיר ומגוון וזה בעיה שלי שאין לי מספיק ניסיון. אדם אחר אולי היה לוקח את זה כאתגר ומנסה לשפר את יכולותיו, אני לא. לי זה גרם להיסגר. הרמטית.

היום, כשאני מסתכל אחורה, קשה לי להאמין שבאמת האמנתי לזה, שבכלל נתתי לזה להגיע אלי. אני לא מסובב ראשים ברחוב אבל גם לא מפחיד תינוקות, יש לי אינטליגנציה ומתברר שגם אישיות לא רעה בכלל. אז למה, לכל הרוחות, סחבתי קשר באורך תשעה חודשים וחצי של חוסר סיפוק והמון תסכול? כי האמנתי לו. כי באמת האמנתי, בכל ליבי, שאם מחר אני קם והולך אף אחד לא יסתכל לכיוון שלי.
 
נפרדנו? לא נורא. אני אמצא מישהו אחר (צילום אילוסטרציה: Picsonthefritz , flickr)
 נפרדנו? לא נורא. אני אמצא מישהו אחר (צילום אילוסטרציה: Picsonthefritz , flickr)   
כל הזמן ניסיתי להגיד לעצמי שאולי הבעיה היא בעצם אצלי, שאולי אני לא רואה את הדברים כפי שאני אמור לראות. הנה, החברים שלי מתים עליו, אנשים מסביב כל הזמן מתחילים איתו, בכל פעם שהיינו יוצאים הוא היה הופך מהר מאוד למסמר הערב. אז למה אני לא מסוגל לראות את זה גם?

את המתת החסד הוא דאג לעשות בשיחת טלפון, שבה הבהיר שהוא לא מרגיש שזה מתקדם ואולי שכדאי שנעצור פה. אני, בתגובה, אמרתי: "אני מוכן להשתנות בשבילך, רק תגיד לי מה לעשות!". לו רק יכולתי לעשות הירו נקאמורה (נו, מה, אף אחד לא רואה "גיבורים"? הוא יכול לנוע בזמן) ולהוריד לעצמי כזאת סטירת לחי, אחת שתאפס את עצמי אחת ולתמיד.

אמנם בזמן אני לא יכול לנוע, וגם לא להוציא ברקים מהידיים, אבל יש לי פייסבוק! חרף היותי מאותגר טכנולוגית, שלחתי לו הודעה: "נורא מעניין אותי לדעת מה קורה איתך בחיים, בוא ניפגש לקפה". או במילים אחרות, "יש לי חשבון לסגור איתך, תבוא עם שכפ"צ".

קבענו בבית קפה קטן בדרום תל אביב. הרבה רני לא השתנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו (טוב, אולי העלה כמה קילוגרמים...). הוא סיפר שהיום הוא אמן מצליח בתחומו, נראה שכל הפעמים שהיה מודד את השמלות של אמא השתלמו לו, הוא צחק. אני לא. "תקשיב", אמרתי. "יש משהו שאני צריך לסגור איתך. אל תגיב, רק תקשיב עד הסוף". וכמו סכר שנפרץ, כל המילים יצאו החוצה. כל מה שאגרתי בפנים, תחושות התסכול וההשפלה, הפחדים והכעסים, וגם כמה זכרונות טובים - הכל יצא החוצה, כמעט בנשימה אחת.

את המפגש חתמנו בחיבוק חברי. הרבה לא היה לו לומר, והאמת שגם לא ממש רציתי לשמוע. אני הייתי צריך לפרוק והוא היה הכתובת המיועדת. היום אני יודע שיש מי שירצה, ויש מי שיאהב. הפחד עדיין קיים, מעכבישים, מגמל שלמה, מתיקנים, אבל מלהיות לבד? אני לא דואג, אם רצו בעבר ירצו גם בעתיד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by