בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זוג או פרד?  

זוג או פרד?

 
 
רביד פלג

מזוג מושלם, הפכנו לאחר הולדת הילד הראשון לאנשים כועסים וחסרי סבלנות, שנוטים להוציא את זעמם זה על זו. מה קרה לזוגיות שלנו? האם תשוב להיות כשהיתה, או שמדובר במציאות נושכת?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לחתוך הכל זה הפתרון הקל (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages)
 לחתוך הכל זה הפתרון הקל (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages)   
זוגיות היא ללא ספק עבודה. יש שיעידו כי מדובר בחצי משרה, ויש אף במשרה מלאה. משהשגנו, עמלנו והתייצבנו - החלטנו להתרחב. בסך הכל רצינו תוספת קטנה, רצוי מתוקה, עם עדיפות גדולה למקסימום שעות שינה ומינימום בכי. החבילה הגיעה, ואיתה רעדו אמות הספים. מאונייה עגונה בבטחה למזח, הפכנו לרפסודה בסערת רוחות. מה קרה לזוגיות המופלאה? היכן היא? האם זה נורמלי? האם תשוב להיות כשהיתה?

מה בעצם קורה לנו?

"הזוגיות הופכת מדיאדה למשולש", מסבירה ד"ר דינה אורן, מטפלת זוגית ומשפחתית, מנהלת מרכז ההשתלמויות של ת.ל.מ, רשת ארצית לטיפול פסיכולוגי, ייעוץ, אבחון והכשרה. "שינוי זה הוא משמעותי ביותר. לדיאדה מצטרף שותף, שמשנה לחלוטין את מאזן הכוחות. הזוגיות לעולם לא תשוב להיות כשהיתה. אבל, ניתן וצריך לבנות זוגיות חדשה, אחרת, ריאלית יותר, הבנויה על המציאות החדשה. בזוגיות הזו, השונה מקודמתה, לשני השחקנים כובע נוסף – ההורות. הם גם בני זוג ומאהבים, וגם הורים.

"לעיתים מתרחש בלבול תפקידים: האם עלולה לחוש לא נחשקת, השד שלה הוא עבור התינוק ולא עבור בן הזוג, והיא מבלה את מרבית זמנה כשכובע ההורה על ראשה. בלבול זה, מקובל שיתרחש יותר בשלושת החודשים הראשונים. אולם, לאחר תקופה זו, יש ציפייה לחזור לתפקיד הזוגי בהדרגה, לשוב להיות גם בת זוג ומאהבת. ייתכנו מקרים אחרים שבהם האב ממשיך את שגרת יומו כבעבר, מבלה מעט מאד זמן תחת הכובע ההורי, ותוך כך אינו ער לקשייה ולמציאות החדשה של בת זוגו. פער שכזה עלול ליצור אי הבנה וקושי בין בני הזוג".

בין פנטזיה למציאות

ההריון הראשון מלווה, אם הוא רצוי, התרגשות רבה לנוכח התוספת המשמעותית שתצטרף בבוא היום למשפחה. אמהות רבות ואף אבות, מוצאים עצמם מפליגים במחשבות על הצאצא, ורוקמים חלומות של בילויים משותפים עם תינוק רך, נוח, חייכן ומתוק. "הריתי וחשתי שההורמונים החלו לשגע אותי. מבחורה מאוהבת עד קצות השערות הפכתי לקריזיונרית, שלא יכולה לסבול את בן הזוג שלה", מספרת גלי, אם לפעוט בן שנתיים. מה ששיגע אותי היה ההתפכחות הכואבת מהפנטזיה. קראתי ושמעתי על נשים שמספרות על בני זוג מופלאים המכינים תה בסוף יום מפרך, מקלים את כאבן בחדר הלידה תוך מסאז'ים וקמים לתינוק בלילות, אבל נוכחתי שהמציאות נמצאת מרחק רב מהסיפורים. ניסיתי להיערך בתקופת ההריון לקראת הלידה והאמהות, קראתי המון, אבל שום דבר לא באמת מכין למה שקורה. זו לא 'הפתעה', אבל כמו שההריון לא באמת מכין לתינוק, כך הקריאה והידע המוקדם לא באמת מכינים להורות".

לטענת ד"ר אורן, הפנטזיה תופסת מקום במגוון רחב של היבטים בכל הקשור להורות המתהווה. מקומה בציפיות מהתינוק, מההורות שלי כהורה ושל בן זוגי כהורה, וכמובן מציפיות מבן הזוג כלפיי. פערים בפנטזיות, לנוכח הסיטואציה שלאחר הלידה, יוצרים קושי רב הבא לידי ביטוי גם בזוגיות".
 

מי מוכן יותר?

 
"קיים הבדל מהותי במוכנות של שני בני הזוג להורות", מרחיבה ד"ר אורן. "לרוב, האם מגיעה מוכנה יותר להורות מהאב, בשל העובדה שהתינוק מתפתח ברחמה. במהלך ההריון, נוצר קשר רגשי עמוק בין האם לתינוק. גם אב שמלווה את ההריון במאת האחוזים, עדיין חסר את האפשרות ליצירת קשר דומה לזה של האם ההריונית. תחושה של אם שהיא מבינה טוב יותר את התינוק וצרכיו, עלולה להביא למצב שבו, במרבית הזמן, תעיר ותורה לאבי התינוק כיצד לנהוג עימו. ככל שהפערים בין בני הזוג, באופן קבלתם ובהתנהגותם כלפי התינוק, גדולים יותר, כך יגדל גם הקושי בזוגיות".

מלכודות הטריו

"מלכודת הדבש שבמשולש, טמונה באהבה החדשה", מציינת ד"ר אורן. "קל יותר להעניק ולקבל אהבה מהעולל החדש, מאשר מבן הזוג. ביכולתה של האם להפנות את עולמה הרגשי לעבר התינוק, ולמעשה 'לגלות' שהיא אינה זקוקה לשם כך לבן זוגה. בהורות המודרנית, ניתן אף למצוא אבות שחשים כך. עובדה זו ללא ספק פוגעת בזוגיות.

"בנוסף, הלידה עצמה היא אירוע מרובה קטבים: ההורה מקבל את הדבר היקר לו מכל, אך מאבד דבר אחר יקר במיוחד - חירותו. במקביל לקושי פיזי שהגוף חווה בלידה ולאחריה, מתרחש אושר שיא מבחינה רגשית. הטלטלה הזו גורמת לבלבול. מקומו של האב הטרי דומה אך שונה, משום שהוא אינו חווה את הלידה, אך חירותו גם היא נשללת. שוב, פער בחוויות של שני ההורים יוצר ריחוק ביניהם. צרכיהם שונים באותה נקודה ממש, ומאותו רגע והלאה".
 

אין עם מי לדבר

"אחרי הלידה הבית התמלא במתח רב, ואני התאכזבתי מאוד", מספרת גלי. "התאכזבתי מבן זוגי, הרגשתי שמה שהוא מעניק לא עונה על צרכיי. במקביל, בגלל העומס הגדול, כבר לא נשאר לי כוח אליו. כל אחד מאיתנו הרגיש לא מוערך ולא מובן. היו רגעים שלא האמנתי שניתן יהיה למצוא זה את זו שוב. עד כדי כך.

"נכון, לא היתה לנו כוונה לפרק את הקשר, אבל היה קשה מאוד לקיים אותו. לא הצלחנו לדבר על הרגשות שלנו. כל אחד רק רצה להשמיע את קולו ואת טענותיו, והיה חסר סבלנות לשמוע את קשייו של האחר. מזוג שחי יחד נגד העולם, הפכנו לכל אחד לחוד ונגד האחר. שיתפתי חבר טוב, רווק, אבל התגובה שלו הכעיסה אותי, יחד עם הבנה שהוא אינו שותף או מכיר את הקושי".

מה ניתן לעשות?

"חשוב מאוד לדבר על התחושות שעולות", מדגישה ד"ר אורן. "שתפו את בן/בת הזוג, לא מתוך התרסה או האשמה, אלא ממקום שמבקש להשמיע רגשות. וחשוב מאוד – לשמוע גם את הצד השני. יש לנסח באופן ברור את הבקשות והצורך של האחד מן האחר, כי רק באופן זה יידעו השניים כיצד לספק זה את זו ולעשות שינוי. בנוסף, חשוב לצאת לבלות לבד, בלי התינוק. לא צריך לחוש אשמה; הורה לא יכול להיות טוב מספיק אם לא יעניק לעצמו זמן איכות. מפגשים ושיתוף של אנשים, הנמצאים באותו שלב, חשובים ומקנים תחושה של נורמליזציה: זה קורה לכולם, לא רק לנו.

"במקרים קשים יותר, מומלץ לפנות לטיפול איש מקצוע. חשובלדעת שסביב לידת הילד הראשון נוצר משבר דרמטי, ואחוז הגירושים בשלב זה הוא מעל 50 אחוזים מכלל המתגרשים. היערכות מוקדמת, כגון השתתפות בסדנאות או מפגשים עם אנשים בשלב הדומה לשלב שלי, מאוד מסייעת במוכנות ואף ביציאה מן המשבר".
 
 

מי אשם?

שתפו את השני בתחושות וברצונות שלכם (צילום אילוסטרציה:אימג'בנק/gettyimages)
 שתפו את השני בתחושות וברצונות שלכם (צילום אילוסטרציה:אימג'בנק/gettyimages)   
האם תחושות קשות, כמו אשמה וכעס כלפי "הצלע השלישית", הן לגיטימיות? מהו באמת מקומו של התינוק בכל הסיפור? "התפתחותו של בננו השפיעה על ההתנהלות שלנו במערכת הזוגית. חוסר השקט ליווה גם את ההורות וגם את הזוגיות. הזמן הביא את השיפור. חיי ההורות הפכו קלים יותר, וכך השתפרה גם הזוגיות. לא הרגשתי שהתינוק הוא שמקלקל את הזוגיות, הרגשתי זהזוגיות לא מתמודדת עם התינוק", מסכמת גלי.

"הילד בוודאי לא אשם", מבהירה ד"ר אורן. "הזוגיות השתנתה, ויש להתמודד עימה אחרת. קל יותר להפנות כלפי תינוק את הכעסים בעקבות השינוי , מאשר כלפי עצמי ואף כלפי בן זוגי. אם שמוצאת עצמה לא מספיק אסרטיבית על מנת לפנות לעצמה זמן איכות לה ולבן זוגה, כועסת, שלא בצדק, על הילד, במקום לכעוס על עצמה. הכעס כרגש הוא לגיטימי; אכן נוצר שינוי, אך יש לקרוא לו בשמו, ולהפנות אותו כלפי הגורם הנכון והאמיתי. התקת הכעס מהאובייקט הנכון לאחר אינה מקלה, אלא מזיקה. זהו את מקור הכעס, וטפלו בו".

המעבר מזוג למשפחה הוא אכן תהליך קשה. מופלא, מרגש, משמח, מהנה, אך ללא ספק גם מאתגר ומעמיד את הזוגיות במבחן. וכמו בכל מבחן, על מנת להצליח כדאי ללמוד, לשאול, להתעניין ולהתכונן. זכרו, שהניסיון מראה שהמשבר קורה רק פעם אחת, כך שאם חוויתם אותו בילד הראשון, סביר שאחר כך יהיה קל יותר. ואם לא חוויתם, ייתכן שהוא ממתין לצלע הרביעית. ואולי לא.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by